מיומנה של רצה שפויה (ולא מהירה…)

  • 14

מיומנה של רצה שפויה (ולא מהירה…)

יום ראשון, ה 20.9.2015, שעות לפני הצהריים, אי שם בהרים מעל חוף אמלפי בדרום איטליה….

אני עוצרת לרגע באמצע הכפר ומביטה סביבי. כמה מאות מטרים מתחתי נפרש קו החוף המדהים של העיירה מינורי, ואני מצליחה לזהות את המזח ממנו זינקנו למרוץ. נשימתי נעתקת. מפתח הכנסייה שלידי בוקעים צלילי שירה שמימית שעוטפים אותי ואני מרגישה שאני פשוט מרחפת.

ואז האסימון יורד.

זהו. זה מה שאני רוצה לעשות. זו הסיבה שאני מתאמנת. זו הסיבה שאני רצה, מזיעה, מתנשפת, קמה לפנות בוקר ומקללת. זו הסיבה: להיות מסוגלת להגיע למקומות האלו, לחוות את החוויות המעצימות האלה ובכל פעם מחדש לשבור את השיא של עצמי.

אבל כדי להבין מה הביא אותי לצוקים המתנשאים מעל חופי אמלפי, במרוץ שהגדירה אותו יפה אראל כפיף – "קצר אבל ערס" – מסלול מעגלי של 18 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 1,200 מטר על פני 9 ק"מ, צריך לחזור בערך 3 שנים אחורה….

אז, לפני שלוש שנים, הייתי אשה בת 50, שמעולם לא רצה וגם לא תכננה לרוץ או לעסוק בפעילות ספורטיבית כלשהי שמערבת הזעה, התנשפויות וכו'. תנו לי סטודיו C, ואולי קצת אימוני חיזוקים ומתיחות בחדר כושר, ואני מסודרת.

את הצעדים הראשונים שלי עם עולם הריצה תיארתי כבר בפוסט שהעליתי לפני כשנתיים וחצי. הפוסט ההוא החל עם מישהי שאובחנה עם תחילתה של בריחת סידן ועם רופא שמסביר לה שהיא כנראה לעולם לא תוכל לרוץ. אותו הסיפור הסתיים עם ריצת 10 הק"מ הראשונה שלי ועם לחישה באוזן של המאמן שלי "את מבינה שאת מתחילה להתאמן לחצי מרתון הראשון שלך!"….

מה שלא סיפרתי אז הוא כי המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כששמעתי מלים אלו הייתה "למה?"… אז נכון שסיימתי את מרוץ 10 הק"מ הראשונים שלי אבל היה לי ברור שממש, אבל ממש לא בראש לי להתחיל להתאמן לחצי מרתון. מצד שני ממש, אבל ממש, לא היה לי ברור מה כן בא לי לעשות….

החלטתי בשלב ראשון לאסוף חולצות מרוץ (כן, נכון, החלטה קצת אהבלית בדיעבד, אבל אז זו נראתה לי משימה ממש ראויה!), ובמשך כחודש רצתי בכל שבוע במרוץ אחר של 10 ק"מ. אחרי שהיו ברשותי 5 חולצות, הבנתי שרובן די מעפנות, ממש לא שוות את המאמץ, וכן, גם די משעמם לי…

נקודת המפנה המשמעותית היתה בסוף חודש מאי 2013, אז התבקשתי להתנדב ולעזור בטריאתלון הנשים. לא ממש ידעתי במה מדובר אבל ידעתי בברור שזה לא משהו שקשור אלי, שהרי טריאתלון זה דבר שרק אנשים חזקים בטרוף שמתאמנים שנים, עוסקים בו. עמדתי בצומת בו עברו רוכבות האופניים, התבוננתי בהן וקלטתי שאני מקנאה. עברו מולי ילדות, נערות, נשים, סבתות – וקינאתי בכל אחת ואחת מהן. בטקס הסיום, כשסוזי דבוסקין האגדית אמרה "כל מי ששברה היום שיא כלשהו של עצמה –  שתעמוד", ונשים מכל הגילאים (והגדלים) החלו להיעמד סביבי, הבנתי. הבנתי שבשנה הבאה אני רוצה להיות בין אלו שתעמדנה.

וכך היה. שנה לאחר מכן, עם סיום הטריאתלון האולימפי הראשון שלי, כשסוזי שוב נשאה דבריה – נעמדתי. בדרך, במסגרת האימונים, עשיתי חצי מרתון, למדתי לשחות חתירה, התגברתי, בעזרתה של סוזי דבוסקין המדהימה, על פוביה בלתי מוסברת מהים, ורכבתי גם בשטח וגם בכביש.

ואז הבנתי שבא לי לעשות מרתון. התייעצתי עם אילן פריש, המאמן שלי, והיה לנו ברור שהמרתון הזה צריך להיות: (א) שטוח (כי אני ממש גרועה בעליות); (ב) באביב (כי אני ממש סובלת בקיץ ולכן מרתון סתיו לא בא בחשבון); (ג) בחו"ל (כי אני ממש, אבל ממש איטית, ובמרתון בארץ אשאר לבד על המסלול). בקיצור – מרתון פריס באפריל 2015.

האימונים כללו המון חיזוקים, רכיבות, וריצות הולכות ומתארכות. ואז – טעות של טירונים. הגוף התחיל לאותת שמשהו לא בסדר, אבל אני בחרתי להתעלם. ולהתעלם. לקחתי אדוילים והמשכתי לרוץ. עד שפיתחתי דלקת חריפה ב ITB ולא יכולתי יותר לרוץ. קצת יותר מחודשיים לפני המרתון, המרחק הגדול ביותר שעברתי ברציפות הוא 22 ק"מ, ואני מושבתת. את יתרת הזמן עד למרוץ ביליתי בטיפולים שבועיים, תכנית אימונים שונה לחלוטין המתמקדת בחיזוקים ומתיחות, וכמעט ללא ריצות. אם קודם לכן הייתה לי כוונה לסיים את המרתון תוך כ-5 שעות (אמרתי כבר שאני רצה ממש לאט?), הרי שבשלב זה היעד היה לסיים בתוך ה cut-off, קרי, 6 שעות…

חווית המרתון הייתה מוזרה ולא ברורה. בימים שלפני לא התרגשתי כלל, גם לא כשהגעתי לפריס. הייתי מאד מוטרדת מכך ושיתפתי את אילן, המאמן שלי. הוא הרגיע ואמר שזה יבוא כשאהיה באקספו. אבל זה לא. הסתובבתי באקספו והרגשתי שאני במסיבה לא שלי… הרגשתי מנותקת לגמרי. דיברתי עם אילן והוא אמר (כבר עם ספק קל בקולו), שזה יגיע על קו המרוץ. אז זהו – שגם אז לא. עמדתי בקו הזינוק בשאנז אליזה, עם עוד עשרות אלפי אנשים, והרגשתי כאילו אני יוצאת לעוד ריצת אימון – רק ארוכה יותר. הכרתי את המסלול, ידעתי מה צפוי לי כמעט בכל ק"מ, ופשוט יצאתי לי לטיול בפריז. שייטתי לי בקצב האיטי שלי, והדבר ההזוי ביותר שקרה לי בדרך זה שגיליתי שאני עוקפת אנשים! תבינו – בריצות השטח בימי שישי, חוזרים תמיד לאסוף את האחרונים, או לחילופין "חוזרים לאסוף את ויוי". בפריז, לעומת זאת, גיליתי שבין הק"מ ה- 5 ל- 42 עקפתי 1,200 רצים!!! והכי חשוב – עמדתי במטרה: 5:53 שעות. היו הרבה רגעי כמעט-שבירה במרוץ, ובכל פעם שכזו נזכרתי במה שאמר לי יוסי בעלי, אולטראיסט ריצות שטח (שהפעם לשם שינוי היה זה שליווה אותי), רגע לפני שנפרד ממני על קו הזינוק: "תזכרי שהחל מהק"מ ה 22, כל צעד שאת עושה הוא צעד אחד יותר ממה שעשית אי פעם!".

מרתון פריז

לקח לי כמה שבועות עד שהייתי מוכנה שוב לשמוע או לחשוב על ריצה וחזרתי לאימונים הקבוצתיים. אז גם הבנתי שאני בבעיה. אני מתגעגעת לריצה. אני מתגעגעת לזיעה, להתנשפות, לזה שבכל אימון אני שוברת עוד שיא של עצמי.

בקיצור: "שלום, קוראים לי ויוי ואני מכורה". ואני צריכה את האתגר הבא שלי. ומכיוון שאני משתעממת בקלות, זה צריך להיות משהו מעניין. ולשם הבהרה: לעשות משהו שכבר עשיתי (למשל מרתון) אבל יותר טוב (למשל בפחות זמן) – לא נחשב אצלי מעניין….

באחת מריצות יום שישי נזרקה לעברי הערה ע"י מהירים וחזקים ממני : "אין לך בעיה לרוץ כל מרחק שהוא. את רק צריכה לעבוד על המהירות". אבל לרוץ מהר ממש לא אהבתי והאתגר הזה גם לא משך אותי. בכל זאת, אני אשה, כבר בת 53, שעד לפני 3 שנים לא עסקה בשום פעילות ספורט אירובית, בגובה 150 ס"מ – קרי, גם אם אעשה שפגט – גודל הצעד שלי לא יהיה מרשים במיוחד. בקיצור – לרוץ מהר לא עשה לי את זה.

אבל היה עוד משהו שממש, אבל ממש, לא אהבתי לעשות, וזה עליות…..

ומהו אתגר אם לא להתמודד עם משהו שאתה ממש (אבל ממש!) לא אוהב וממש (אבל ממש!) גרוע בו?…

את ריצות השטח בהן גומאים מרחקים לגובה ולאו דווקא לרוחק הכרתי מעולמו של יוסי, בעלי, שבשלב הזה כבר היה אחרי שתי חוויות ריצה מהאלפים השוויצרים. דרכו התוודעתי לחבורה המופלאה של רצי ההרים שקבץ סביבו אילן פריש, והם, בלי שום הסתייגויות, ועם המון אהבה ועידוד, קבלו אותי, הצב המקרטע, לתוך עולמם.

השאלה הייתה מה? מה יהיה מרוץ ההרים הראשון שלי? מה יהיה היעד שבעזרתו אמצא בתוכי את הכוחות, הפיזיים והנפשיים, להתמודד עם האתגר שבחרתי? תמיד הייתה אופציית אלפים כלשהי, אבל היה לי ברור שאין סיכוי שאתמודד עם עשרות ק"מ בהרים כבר במרוץ הראשון שלי.

ואז נודע לי על המרוץ באמלפי…. אמלפי, למי שלא מכיר, הינה פיסת חוף מדהימה ביופייה באזור דרום איטליה, עם צוקים אדירים המתנשאים לגובה של מאות מטרים ישר מתוך הים. כשהסתבר לי שיש גם מסלול קצר של 18 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 1,200 מטר, הבנתי שמצאתי את היעד שלי. מכיוון שהיה גם מסלול ארוך יותר שהתאים ליוסי, היה ברור לנו שאנחנו מארגנים לנו חופשה בדרום איטליה.

אמלפי

מראש לא הצבתי לעצמי שום יעד של זמנים והמטרה הייתה חדה וברורה: לסיים וליהנות!  היו לי קצת יותר משלושה חודשים עד למרוץ ואילן בנה לי תכנית אימונים שכללה המון חיזוקים, מדרגות, חיזוקים, עליות, מדרגות, חיזוקים, ירידות, חיזוקים, מדרגות… אה, כן, שכחתי לציין: למעלה מ 80% מהעליות במרוץ זה היו במדרגות… מדרגות מאבן, מבטון, מעץ, מאדמה, משורשי עצים, בקיצור – מדרגות…..

בשבוע שלפני המרוץ חרשתי את המסלול ב google earth. בניגוד לפריס, לא באמת היה לי מושג מה מחכה לי. יותר נכון – לא היה לי שמץ של מושג… בלילות שלפני התעוררתי שוב ושוב כאשר אני מעבירה את המסלול שוב ושוב במוחי… בימים – אותו כנ"ל…. סף ההתרגשות עלה מיום ליום, משעה לשעה… נדמה היה כי כל ההתרגשות שחסרה במרתון פריס התנקזה לכאן – כאשר היא מועצמת עשרות מונים.

הגיע יום ראשון, יום המרוץ. יוסי הוזנק למקצה שלו חצי שעה לפני.

אתם מבינים? לא רק שזה מרוץ ההרים הראשון שלי, לא רק שאני בארץ זרה, אלא שאני גם מזנקת ללא חברים/משפחה וכך גם אסיים… בקיצור – אם אין אני לי מי לי….

מכיוון שאני רצה לאט, מאד לאט, מיד מההתחלה התמקמתי לי במקום הנוח לי – בסוף. לי זה היה מאד נוח, לשוטרת שעצרה את כל התנועה עד שהואלתי להגיע ולעבור – קצת פחות. חייכתי אליה ובלבי שלחתי אותה לטפס את מאות המדרגות שידעתי שמחכות לי מיד מעבר לסיבוב.

'מיד מעבר לסיבוב' היה מילת המפתח במרוץ הזה. מכיוון שהגובה המצטבר היה מאד גדול ביחס למרחק, הרי שתשעת הקילומטרים הראשונים היו למעשה עליה בלתי פוסקת של מדרגות (הזכרתי כבר?….) שמתפתלות הלוך וחזור על פני קילומטרים. כל פניה שלהן, כל סיבוב כזה, זימן לי הפתעה. זה היה מסלול שמעולם לא עברתי בו, לא הכרתי את פרטיו, וחוץ מהתוואי הכללי, לא ידעתי מה באמת מחכה לי מעבר לכל סיבוב.

וזה, בסופו של דבר, יחד עם הנופים עוצרי הנשימה, היה הדבר העיקרי שהפך את המרוץ הזה לחוויה בלתי נשכחת. זו פשוט הייתה הרפתקה. הפתעות בכל רגע, אי ידיעה של מה בדיוק יקרה עוד כמה דקות (כלומר – מעבר לסיבוב הבא) וכמו שאומר הנוער – אין דברים כאלה…

המרוץ עצמו היה קשה ומאתגר. עליה תלולה ובלתי פוסקת על פני 9 ק"מ, רובה המוחלט מורכב ממדרגות (…) ועם נופים עוצרי נשימה. החל מהק"מ ה 7 החלו לעקוף אותי רצים ממקצה ה- 72 ק"מ אשר המסלול שלי השתלב בשלהם. למרות המאמץ האדיר שמאחוריהם, והדרך ההזויה שעדיין לפניהם, לא היה אחד שלא בירך אותי ואיחל לי בהצלחה. העובדה שרצים מדהימים שכאלה טורחים בכלל להתייחס אלי בעיצומו של המרוץ שלהם הכניסה בי אנרגיות שאי אפשר לתאר.

ואז החלה הירידה שהתבררה כסינגל מאד טכני… ואחרי כ 3 ק"מ, כשהסינגל פתאום התיישר והתמתן, ואני תפסתי לי קצת בטחון, פיספסתי את מנח הרגל, וסובבתי את הקרסול…. טוב שהייתי לבד ביער, כך שרק העצים סביבי שמעו את מטח הקללות הבלתי נגמר שבקע מגרוני… למודת ניסיון מפעמיים קודמות בהן סובבתי את הרגל באימוני ריצת שטח, מיד בדקתי ווידאתי שחוץ מהכאב העז – אין פגיעה רצינית. ישבתי כמה דקות להסדיר את הנשימה והדופק, דחפתי אדויל, וידאתי שאני יכולה לדרוך על הרגל והחלטתי שאני ממשיכה. הייתה תחנה ממש חצי קילומטר מאחורי, אבל היה לי ברור שאין סיכוי שאני לא מסיימת את המרוץ, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את יתרת 6 הק"מ בירידה התלולה עשיתי בהליכה, עם צליעה שהלכה והשתפרה, עד שאפילו השליתי את עצמי שאוכל בשלב כלשהו לחזור לריצה. ואז, אחרי כ 4 ק"מ נגמר הסינגל וחזרו המדרגות… רק שעכשיו הן היו בירידה… מאות מדרגות… כל ניסיון להעביר את המשקל על הרגל הפגועה גרם לכאבים שרק האטו אותי עד יותר עד שהבנתי שאין לי ברירה… ניסיתם פעם לרדת מאות מדרגות רגל-רגל כאשר אתם נשענים על מקלות הריצה?… כל מה שאני יכולה להגיד הוא שאלו היו 2 הק"מ הארוכים ביותר שעברתי…. הם פשוט לא נגמרו… ובכל פעם שסיימתי גרם מדרגות והגעתי לקטע כביש, הסתבר שהוא רק היה המקשר לעוד גרם מדרגות… ועוד אחד… ואז פתאום מצאתי את עצמי ברחוב הראשי של מינורי, העיירה ממנה זינקתי למרוץ כמה שעות קודם לכן. הכרתי את הדרך, ידעתי שהמדרגות הסתיימו ופרץ האדרנלין המטורף ששטף אותי אפשר לי לרוץ את מאות המטרים שנותרו עד לקו הסיום. המסלול עבר במדרחוב במרכזה של העיירה, ומכיוון שבאותו פרק הזמן הייתי הרצה היחידה שחלפה שם (מסיימי המקצים הארוכים יותר עדיין לא הגיעו), כל האנשים ברחוב הריעו ומחאו כפיים לי – רק לי! אין מילים לתאר את ההרגשה הזו.

קטע הזוי ששמתי לב אליו רק יומיים לאחר מכן: את השעון עצרתי על 5:53… בדיוק, על הדקה, אותו הזמן שלקח לי מרתון פריז….

+++++++

עברו קצת יותר משלוש שנים מאז החלטתי להתחיל לרוץ.

הייתי אז אשה בת 50 שיום אחד החליטה להזיז את עצמה.

מאז עשיתי טריאתלון אולימפי, את מרתון פריז ומרוץ הרים מדהים ביופיו ועוצמתו. הכרתי חברים חדשים, חוויתי אינספור חוויות חדשות והגעתי למקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם.

אני רצה לאט. מאד לאט. אבל כמו שלחשה באוזני עדנה כהן באחת מריצות השטח בפארק קנדה – אני רצה!!!

ונורא קל להתבלבל, ולהסתכל על כל הרצים החזקים והמהירים שסביבי ולחשוב "מה לי ולזה? אין לי סיכוי!". אבל ההשוואה הזו מיותרת – כל אחד מאתנו שונה, כל אחד מאתנו מתמודד עם דברים אחרים, ולכל אחד יש מישהו אחר שרץ עוד יותר מהר ממנו.

סוזי דבוסקין הנערצת כתבה בסיום הטריאתלון האחרון שלה באילת בו סיימה אחרונה, כי מבחינתה היא הגיעה ראשונה. ראשונה בין אלו שלא הגיעו ולא העזו.

אז אני מעיזה.

שוב ושוב.

לעולם לא ארוץ מהר, אבל זו לא סיבה להפסיק להתאמן ולרוץ ולהעז.

ובכל פעם אני שוברת עוד שיא של עצמי…

 

באהבה , ויוי זיו


14 Comments

עמי דולב

נובמבר 6, 2015at 12:42 am

כבףר התרגלתי להכיר בכשר הרצון שלך ובהצמדות למטרה ללא פשרות. אז בנושא הריצה שום דבר כבר לא יפתיע אותי. אבל, כשרון הכתיבה הנהדר הפתיע אותי מאד. זו יצירה ולא "יומן אירועים". קראתי רקפ פעמיים ועוד אשוב לקרוא. אוהב אותך ומוריד את הכובע (שאין לי….)

    Vivi Ziv

    נובמבר 10, 2015at 10:25 am

    תודה!!!!

יוחי מרגלית

נובמבר 6, 2015at 5:54 am

ויוי יקרה,
כבר כמה שנים שאני רואה כאן את הפוסטים והתמונות שלך מכל הריצות האלה. היה ברור לי שהתמכרת לזה וששום טיעון הגיוני לא יחזיר לך את שפיות הדעת :). ואני ממש (אבל ממש!) לא מצליח להבין איך יש לך בכלל זמן לכתוב יומן מותח כזה… יופי.

    Vivi Ziv

    נובמבר 10, 2015at 10:26 am

    תודה יוחאי!!!

פנינה אלון

נובמבר 6, 2015at 8:36 am

תודה על השיתוף!!! מלא השראה! מעודד ומפקס! אני רצה ממש לאט ותמיד מתייאשת בסוף כי אין לי ״תוצאות״. ממש עודדת אותי תודה

    Vivi Ziv

    נובמבר 10, 2015at 10:30 am

    פנינה,
    אני כל כך שמחה ש"הגעתי" אליך.
    ה"תוצאות" הן הצעד הנוסף, המטר הנוסף, האימון הנוסף שאנחנו עושות בכל פעם.
    תתעלמי מהסביבה – תתמקדי בתוכך, במה שעושה לך טוב, במה שמרגיש לך נכון, ותביני שבכל פעם את מנצחת שוב ושוב!

יעל שמש

נובמבר 6, 2015at 4:23 pm

זיוי יקרה – את קטנה גדולה. תודה ששיתפת אותנו בחוויה. היה כיף לקרוא! המשיכי לכבוש יעדים בדרכך היפה עד מאוד!

Vivi Ziv

נובמבר 10, 2015at 10:31 am

תודה יעל!

מיכאל סג"ל

נובמבר 11, 2015at 9:52 pm

ויוי שלום, הסיפור שלך מעורר השראה, כמו גם הדרך שאת עוברת, ובעיקר אופן ההתייחסות לדרך שלך וההערכה שלך לכל התקדמות קטנה ולו ביותר. שמח בשבילך ומאחל הרבה שמחה והצלחה בהמשך, מיכאל

    ויוי זיו

    נובמבר 12, 2015at 9:29 am

    תודה מיכאל!

Ayelet Segal

נובמבר 15, 2015at 6:35 pm

היי
מאמינה בכל ליבי שהכל מתארגן איכשהו בעולם. הפוסט נחת אצלי בדיוק בזמן הנכון. אני נמצאת בתהליך דומה,השנה אחגוג 50 שנה והתחלתי לרוץ לפני שנה וחצי. הספקתי לצבור 9 מירוצים שונים של 10 קמ והשתתפתי בתנך תשח.
לגמרי מבינה כל מה שכתבת כי התכוננתי לחצי מרתון עמק המעיינות ולא ברור לי אם אצליח לרוץ. גם אני איטית מאוד וכרגע עם כאבי גב. תודה על השיתוף. הוא משמעותי בעיני וכמו מתנה שהוגשה במיוחד עבורי.

    Vivi Ziv

    נובמבר 16, 2015at 8:39 am

    איילת – ריגשת ושמחת אותי!!!!
    שיהיה לך בהמון המון הצלחה!!!

יונית עמית

נובמבר 18, 2015at 11:43 am

מאד מרגש ומאד מזדהה. אני התחלתי לפני 4-5 שנים לרוץ רצתי לבד בלי תוכנית מסודרת לא השתפרתי במהירויות כמעט אבל רצתי פעם או פעמיים בשנה מרוצי עשרה קמ. בשנה האחרונה הצטרפתי לקבוצה וכמובן שכמות הריצות עלתה גם הוספתי יעדים כמו 15 ואפילו חצי מרתון אבל למרות שמתאמנת לא רצה ממש מהר. כולם מדברים על שיפורים בעקבות אימונים ואני מתמידה בסך הכל אבל מהירות זה כנראה פחות אני… ועדיין שמחה לשבור את השיאים של עצמי. בהצלחה בהמשך עם עוד מרוצים אקזוטיים

Vivi Ziv

נובמבר 18, 2015at 9:01 pm

יונית,
תודה על השיתוף!
האימונים בקבוצה נותנים ערך מוסף שלא יסולא בפז. אצל חלק זה בא לידי ביטוי בשיפור המהירות, אצל אחרים בסיבולת למרחקים – כל אחד ואיך שהוא בנוי (פיזית ורגשית).
אל תוותרי על אימוני הקבוצה ועל הקבוצה. הכוח שמתקבל מהחברים שמסביב הוא אדיר!

Leave a Reply