Category Archives: מרתון

  • 0

עידכון מהשטח …

מתאמנים יקרים,

צוקשפיץ טרייל כבר הרבה מאחורינו …ובזמן שחלקנו נמצאים בשיא האימונים לקראת תחרויות נוספות באירופה (כגון : Marathon Le Belier , Matterhorn ultraks , UTMB ,Echapee Belle  , Humani Trail )

חלקנו הגדול יותר מנמנמים את שנת הקיץ (במזגן כמובן…) וחושבים מה הלאה. זהו זמן מצוין לעדכן אתכם על חלק מהתוכניות שלנו לעונה/השנה הקרובה.

אז מה מחכה לנו ? ערב חברתי לפתיחת העונה , Summit Experience – המשך המסורת של ריצות חוויה אחת לחודש (שמתאימות לכל רמות הרצים) , המרתון המדברי באילת , מחנה אימונים בים המלח , JMUT , ועוד עוד …

אז רישמו לפניכם את התאריכים , סמנו ביומנים , שלא תגידו שלא ידעתם :

ערב פתיחת עונה / שנה למועדון  – מוצ"ש 17/9/2016 , מיקום : רחובות , עוד פרטים בהמשך

23/9/2016 – Summit Experience – ריצת חוויה  , מיקום ופרטים בהמשך

28/10/2016 – סובב עמק , אירוע ריצת השטח הגדול בארץ

17-19/11/2016     מרתון מדברי  + Summit Experience , יום לאחר שנרוץ במרתון המדברי נקיים ריצת חוויה בהרי אילת , בחסות מרתון ישראל , שתהיה פתוחה לרצי כל המקצים במרתון המדברי . עוד פרטים בקרוב

1-3/12/2016     מחנה אימונים ים המלח , בקרוב עוד פרטים ורישום

30/12/2016  Summit Experience – ריצת חוויה  , מיקום ופרטים בהמשך

27/1/2017  summit experience – ריצת חוויה  , מיקום ופרטים בהמשך

9-10/3/2017  JMUT – השנה גדול יותר , יפה יותר , מושקע יותר . מעבר לשני המסלולים הקיימים :

38קמ – 1550מ טיפוס מצטבר

68קמ – 2900מ טיפוס מצטבר

נולד גם מסלול חדש לאלה שרוצים לטעום ריצות הרים :

18קמ , 1000מ טיפוס מצטבר

מה חדש השנה ? יותר תחנות ריענון ,יותר סימונים, יותר מתנדבים , ונותן חסות חדש/ישן שמצטרף להרפתקאה :    MONTANE-2

לא כדאי לכם להחמיץ את האירוע הזה ! עוד פרטים ועידכונים ממש בקרוב

17/3/2017 – מרתון ירושלים

7/4/2017 –  Hundred miles of Istria , השנה נוציא שתי משלחות לאולטרה מרתון באירופה. הראשונה לקרואטיה , אחד ההפקות הגדולות במזרח אירופה . המירוץ נולד ב2013 עם 237 רצים וגדל ל1300 משתתפים השנה , עם טווח מרחקים החל מ42 קמ ועד 100 מייל , עם תוואי שטח ידידותי לסביבה שמתאים גם לרצים פחות מנוסים !

פרטים לגבי רישום/חבילות/עלויות בהמשך

15-17/7/2017  Eiger Ultra trail , המשלחת השניה תצא לשוויץ, למחוז גרינדלוואלד. גם המירוץ הזה נולד ב2013 וגדל באופן משמעותי מאז . עם מבחר מרחקים החל מ16קמ/מ1400 טיפוס , ועד 101קמ/6700מ טיפוס  . מסלול קשוח ומרהיב על האלפים השוויצרים

פרטים לגבי רישום/חבילות/עלויות בהמשך

ויש לנו עוד הפתעות , אבל אותן נגלה לכם תוך כדי תנועה 🙂

רוצים להשאר מעודכנים ? עשו לייק לעמוד שלנו בפייסבוק , כאן  !

נתראה על השבילים

אילן ורומן

 


  • 0

מחנה אימונים צפון – לריצות הרים

מחנה אימונים צפון של מועדון SUMMIT  – יוצא לדרך

המיקום : צפון הארץ והחרמון

בתאריך: סופשבוע אחרון של חודש מאי בתאריכים 29.05.2016- 27.05.2016  , שישי עד ראשון !!

מה בתוכנית?

עבור רובנו מדובר בשיא עונת האימונים לקראת התחרויות של הקיץ – Zugspitze , Lavaredo , matterhorn ultraks , Xreid Norway  , UTMB ועוד…

בעונה זו צפון הארץ הוא המקום האידיאלי לאימונים !!

הר מירון בגליל , שביל הגולן , הר בנטל והר אביטל, בניאס , הר החרמון ועוד…הרבה טיפוסים ארוכים ומאתגרים, הרבה ירידות טכניות שלא נגמרות, מסלולים עם תוואי דינמי ומשתנה , מה יש להוסיף 🙂

11218208_1168697626478959_4234621896386294506_n

למי המחנה מיועד ?

המחנה מיועד לרצים המתאמנים לריצות שטח בכלל וריצות הרים בפרט, לרצים המעונינים לשפר את טכניקת הריצה שלהם בשטח בכלל ובמקטעים טכנים בפרט.

וכמובן לכל הרצים אשר ישתתפו בתחרויות אולטרה/ריצות הרים בקיץ הקרוב

המחנה פתוח לכולם, וכמובן מיועד לכל הרמות !

11870749_1169317146417007_7619632692487504040_n

מה בתכנון ?

שיפור הטכניקה בירידות, התמודדות עם טיפוס ממושך , אימוץ טכניקה נכונה של power hiking , עבודה עם מקלות נורדים , סימולציות לתחרויות הקיץ

אימוני לילה+בוקר.

וכאמור – לא כולם יעשו הכל ו/או את אותו האימון. כל אחד לפי מטרותיו וצרכיו. אבל הבנתם נכון , בעיקר נרוץ הרבה 🙂

 

מתי בדיוק ?

שישי בוקר עד ראשון אחה"צ . בתאריכים 27.05.2016- 29.05.2016

כל לחוצי אלטון ג'ון יכולים להשאר רגועים 🙂

לו"ז אימונים מפורט יפורסם בהמשך.

 

ומה נכלל בעלות המחנה מעבר לאימונים ?

לינה על בסיס פנסיון מלא (5 ארוחות מהמטבח הדרוזי המשובח !!) במלון בוטיק לגסי ווילג' במג'דל שמס , שחלקכם ודאי זוכרים לטובה.

 

כמה זה עולה?

לאדם בחדר זוגי – 1050 שח

ליחיד בחדר – 1360שח

שימו לב – זהו מלון בוטיק . מספר המקומות במלון מוגבל ! מחיר הרישום יעלה החל מ 15/5 במידה וישארו מקומות עד אז , אנא הקדימו להירשם !!

ביטולים – עד 15/5  – ללא דמי ביטול . החל מ15/5 ועד יום המחנה – 50% דמי ביטול . ביום המחנה – דמי ביטול מלאים !

 

איך נרשמים ?

שלחו מייל ל-info@summitclub.co.il

לפרטים נוספים צרו קשר עם אילן – 0526480649

 

 

נשמח לראותכם איתנו במחנה

אילן ורומן


  • 2

מאפס ל-120 ב-3 שנים

27 באוגוסט 2015 – אני עומד על קו הסיום של מרוץ בשם TDS. מרוץ ברכס האלפים שמקיף את המון בלאן. אורכו של המרוץ 120 קמ ובדרך מטפסים ויורדים כ-7 קמ אנכית. המסע הזה לקח לי כמעט 27 שעות. כן, 27 שעות רצוף. לא ישנתי בדרך, כמובן שאכלתי ושתיתי למי ששואל. רצתי, טיפסתי, צעדתי והחלקתי. בדרך עברתי כמה וכמה פסגות מדהימות, אגמים יפיפיים ומקומות עוצרי נשימה. חוויתי מסע באור השמש ולאור הירח והכוכבים, חום, לחות, קור ורוחות. איזו חוויה!

27 לאפריל 2012 – התחלתי לרוץ רק לפני חודש וחצי. אני עומד על קו הזינוק של מירוץ 6.5 וקמ בשם אקו ראן. לפני המירוץ הייתי בהיי מטורף. לשאלתה של אמא שלי אם אני מוכן והתאמנתי בכלל לזה עניתי שכמובן. האמת היתה שבקושי רצתי 5 פעמים סיבוב של כמה קמ בפארק הירקון ואין לי מושג אם יש סיכוי שאסיים את המירוץ הזה. אף פעם לא רצתי יותר מ-5 קמ והנה אני עומד לרוץ מירוץ של 6.5 קמ שסבב את ה"הר הגבוה בגוש דן" – חיריה. רצתי עם נעליים שקניתי לפני 5 שנים ואני לא זוכר שהשתמשתי בהן יותר מידי עד אותה החלטה להתחיל לרוץ. כמובן שלבשתי חולצת דריי פיט של אחת מקבוצות הכדורגל שאני אוהד כי בעיקר הייתי משחק כדורגל עם חברים מהעבודה לפני שהתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים.

אז איך מגדירים הצלחה?

לפני חצי שנה סיימתי לעבוד בחברת הייטק גדולה בה עבדתי במשך שמונה וחצי שנים. תוך כדי מסיבת הפרידה ממני, בזמן שנשאתי דברים, עלתה בראשי המחשבה הבאה. כשהגעתי לחברה לפני 8 וחצי שנים הגעתי בתפקיד מתכנת לקבוצה קטנה של 3-4 מתכנתים. כשסיימתי לעבוד הייתי מנהל הקבוצה שמנתה למעלה מ-20 עובדים. אני יכול לומר שמעולם לא דימיינתי כשהגעתי לעבוד בתור מתכנת שיום אחד, בעוד 8 שנים, אנהל קבוצה של 20 אנשים. פשוט באתי לעבודה יום אחרי יום ועשיתי מה שאני יודע לעשות הכי טוב שאני יכול. לפעמים זה היה יותר מוצלח ולפעמים פחות, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שבעיניי אחת ההגדרות האפשריות למהי הצלחה היא בהתבוננות לאחור מהמקום שאליו הגעת ובחינה של המרחק הרב שעברת מהמקום בו היית. אם אתה יכול לומר לעצמך, וואו איזו דרך עשיתי! לא דימיינתי שאגיע לפה! זאת בעיניי הצלחה. כשאני מסתכל על הדרך המקבילה שעשיתי בעולם הריצה אני בהחלט יכול להגיד שלא דימיינתי שתוך 3 שנים אגיע לרוץ 120 קמ באלפים. הדרך שעשיתי חיזקה והציפה באופן מוחשי יכולות חשובות מאוד בעיניי כמו נחישות ודבקות במטרה שעזרו לי גם להתמודד עם החיים עצמם.

איך מגיעים מאפס קמ ריצה ל-120 קמ בשלוש וחצי שנים?

קודם כל אין ספק שמדובר בקפיצה אדירה של מרחקים וברור לכל הדעות שאני נופל לקטגוריה "אלו שיומיים אחרי שהתחילו לרוץ כבר החליטו שהם רצים מרתון". רבים יאמרו שהקפיצה מהירה מאוד ואפילו מידי ואני נוטה להסכים איתם. אף שאני בעד הדרך שבונה את היכולות הגופניות והמנטליות שלנו צעד אחרי צעד אני חסיד של חוויות קצה כנראה וזאת גם ההוכחה שהשמים הם הגבול. כשאנחנו רוצים משהו ואנחנו עולים על הדרך לשם, אנחנו נגיע לשם. אני כן אומר שכשהבנתי שאני נכנס לעניין הריצה ברצינות לקחתי מאמן שמלווה אותי כבר 3 שנים רצופות ומכוון, מייעץ, מלמד ועושה המון כדי שאצליח להגיע למקומות שאני מסמן.

איך התחלתי לרוץ?

במאי 2011 נפצעתי במשחק קטרגל ושברתי את הרגל. במשך השנה שלאחר מכן, הרגל המשיכה לעשות רעשים והרגשתי שלא חזרתי ממש לעצמי. במרץ 2012 החלטתי שאני רוצה לחזק את הרגל ולהחזיר אותה לפעילות ספורטיבית ובוקר אחד יצאתי לסיבוב ריצה בפארק הירקון. כמו גבר טיפוסי מצאתי את עצמי מנסה להשיג מישהי שרצה לפניי וכמה דקות אחרי הייתי חייב לעצור כדי להוריד קצת את הדופק. הקצב היה לי מהיר מידי. באותו זמן בעבודה, עבדתי עם בחור חביב ונחמד שהוא חבר יקר  בשם אילן שרמן. אילן רץ כבר עשרים שנה ואיכשהו מצאתי את עצמי מתחיל לרוץ איתו בפארק מידי שבוע וקם בשעות שלא הכרתי – 5 בבוקר ולפעמים גם לפני. שרמן! מגיע לך הרבה תודה על זה שפתחת בפניי את העולם הזה של הריצות! כמו הרבה רצים מתחילים גיליתי את עולם מירוצי הכביש, התחלתי להתלהב מזה וכמו שרון טיפוסי התחלתי לשכנע אנשים מהעבודה להצטרף. כמה חודשים אחרי הבנתי שהכל טוב ויפה אבל בא לי לנסות טריאתלון. מצאתי את עצמי מצטרף לקבוצת ריצה ולפני שלוש שנים בקיץ 2012 הכרתי את אילן פריש המאמן שלי מאז ועד היום. באותו קיץ אילן יצא לתחרות של 100 קמ באלפים (CCC) אני שבקושי רצתי 10 קמ והצהרתי שלעולם לא ארוץ מעל 10 קמ כי זה לא בריא, עמדתי מהצד והשתאיתי. זאת היתה הפעם הראשונה בה התוודעתי לתחרויות ריצות ההרים. לא דימיינתי ששלוש שנים אחרי אסיים בעצמי מירוץ של 120 קמ באלפים. לא תכננתי ולא היתה לי תכנית חומש להגיע למקום הזה כפי שאינני יודע גם עכשיו מה צופן לי העתיד. אני כן יכול לומר שהלכתי עם מה שאני מרגיש. לא היה לי ברור בדיוק מה אני באמת מרגיש אבל האתגר ריגש אותי והתחברתי לקטע של קבוצת אנשים שנפגשת לרוץ מידי כמה ימים. אני בכלל חשבתי שאני רוצה להיות טריאתלט כי אני מכיר את עצמי כאחד שרב גוניות משחקת תפקיד חשוב בחייו, אבל, למרות זאת תוך כדי הדרך שעליתי עליה גיליתי כמה אני נהנה מהריצה (ניסיתי קצת שחייה אבל לא התחברתי באמת לזה). למדתי מה זה נקרא לרוץ בשטח וזה הזכיר לי כמה המרחבים והטבע חסרים לי ואולי יותר מהכל מצאתי את עצמי עף בירידות ונהנה מהתחושה של הרוח בפנים והתחושה הילדית הזאת של לרוץ ולהשתולל בירידה.

לרוץ יותר מ-10 קמ זה לא בריא אז בוא נרשם למרתון פריז

עברו כמה חודשים מאז שהתחלתי לרוץ בקבוצה ובאוקטובר 2012 אני מקבל סמס מליאור שפייר, קרוב משפחה "נרשמתי למרתון פריז אפריל 2013, לטיפולך". אני מגחך לעצמי ואומר פחחח. חודש אחרי, חברי אילן שרמן ואני יושבים לצהריים והוא מספר לי  על הסופש בפריז עם ריקי אשתו וכמה היה מדהים לרוץ על גדות הסיין. נזכרתי בסמס שליאור שלח לי ואמרתי לאילן: "אז מה דעתך לרוץ מרתון בפריז?". אילן הסתכל אליי חזרה ואמר: "אתה יודע מה? זה יכול להיות רעיון לא רע. תן לי רק לסגור את זה עם ריקי". באותו רגע היה לי ברור שזהו. אנחנו הולכים לרוץ את מרתון פריז. התאמנו יחד במשך ארבעה חודשים עם עוד 2 חברים טובים, מתניה ותמר. החוויה בפריז הייתה אדרנלין משובח. המון התרגשות, לחץ, פחד וחרדה. הצלחנו לרוץ כמעט את כל המרתון בקבוצה וסיימנו אותו כולנו שמחים עד הגג! שנה לאחר מכן רצנו גם את מרתון תל אביב אבל בתוכי קיננה כל הזמן התחושה שאני נהנה הרבה יותר לרוץ חופשי בטבע בלי להתעסק יותר מידי בשעון ובאיזה קצב אני בדיוק רץ.

Paris

ואז הגיע המעבר! ה-OCC !

בדצמבר 2013 אחת המתאמנות בקבוצה בשם כרמית שידעה עד כמה השטח מדבר אליי, זרקה לי שבתחרות הידועה לריצות הרים באלפים שנקראת UTMB – Ultra Trail De Mont Blanc ונערכת מידי שנה בסוף אוגוסט בסביבות העיר שמוני – Chamonix, אחת מערי ספורט החורף הנחשבות באלפים וגם לריצות הרים, פותחים השנה מרוץ חדש בשם OCC. הייחוד במירוץ הזה הוא שאינו דורש ניסיון קודם בריצות הרים והוא למרחק "קצר" של 53 קמ עם טיפוס כולל של 3.5 קמ. אני אומר קצר כי באותו שבוע יש עוד 4 תחרויות שונות שהמרחק שלהן הוא בין 100 ועד 330 קמ!!! היה לי ברור שלשם אני רוצה לנסות להגיע. סיפרתי על הרעיון לליאת נתנאל, חברה טובה מקבוצת הריצה ובעזרתה או יותר נכון הרבה בזכותה, גיבשנו קבוצה של שמונה רצים (הידועה בשמה השמונה לשמוני). אני בכלל לא התלהבתי בהתחלה מזה שאנשים נוספים מצטרפים למסע שלי אבל בדיעבד, החוויה של קבוצה היתה מדהימה ושוב גיליתי את כוחה של קבוצה להשפיע ולדחוף אותך קדימה. האימונים היו מאתגרים וכללו אימוני סופש ארוכים בטיפוסים במקומות שונים בארץ החל מצוק מנרה בצפון דרך הגלבוע, הר חורשן שבאיזור בת שלמה, נחל כיסלון והר איתן. אין ספק שלנסות להתכונן לתחרויות מסוג אלו לבד זאת משימה מאתגרת ואינני יכול לדמיין לעצמי איך עושים את זה לבד. בדרך לתחרות נסעתי עם אילן המאמן שלי להתאמן כמה ימים בשמוני ואיזו חוויה זאת הייתה! אם חשבתי שבארץ האימונים ארוכים אז המסעות שעברתי שם…וואוו וואוו! במשך 4 ימים ערכנו מסעות של 4-5 שעות ויותר בהם רצנו מרחקים של למעלה מ-20 קמ כל יום וטיפסנו וירדנו כ-2 קמ גובה אנכי. בכל יום טיפסנו במקום אחר ובדקנו מסלולים שונים בזויות טיפוס שונה ובתוואי טכני אחר. האתגרים היו מדהימים והנופים מרהיבים! (ראו תמונות). פסגות, קרחונים, אגמים, יערי עד ועוד! המרוץ עצמו היה מדהים, קשה ומאתגר הרבה יותר משחשבתי. האוירה היתה לא מן העולם הזה ואף שהיה לי מאוד קשה במרוץ "הקצר" לכאורה, סיימתי אותו עם תחושת רעב למשהו גדול הרבה יותר. בזמן ששהינו בשמוני בימים שלפני התחרות וצפינו בזינוקים האחרים הרגשתי שהמרוץ שאני עומד לרוץ הוא יריית פתיחה למרוצים אחרים ולמרות הקושי הרב שחוויתי החלטתי שאני רוצה לנסות שנה הבאה את המרוץ ל-100 קמ.

OCC

אז איך זה עוברים לרוץ 100 קמ?

קודם כל צריך להתקבל למרוץ. מתברר שלמרוץ של ה-100 קמ בשמוני צריך לצבור ניקוד. ניקוד צוברים עם סיום מרוצי אולטרה אחרים. כדי להתקבל להגרלה למירוץ (כי כמות האנשים שרוצים להשתתף גדולה ממקסימום הרצים האפשרי במירוץ) הייתי צריך לצבור עוד נקודות תוך כמה חודשים ואילן מצא עבורי מרוץ כזה בליון שבצרפת. מדובר במירוץ שנקרא Saintelyon עליו כתבתי כבר בעבר. לא ארחיב אבל מדובר במירוץ חורף שנערך בדצמבר, יוצא מסנט אטיין לכיוון ליון למרחק 70 קמ. המירוץ מתחיל ב-12 בלילה ונערך כל הלילה בטמפרטורות סביב האפס עם פוטנציאל גבוה לגשם רוחות ושלג. כיף לא? כמה ימים אחרי שחזרתי משמוני נסעתי לחופשה בהודו ושבוע אחרי כבר נרשמתי לתחרות הזאת. סימנתי את תחרות ה-100 קמ שנה הבאה בשמוני כיעד והדרך לשם עברה בליון. כשחזרתי לארץ, התברר לי שגם חברי למסע הקודם בשמוני, אריק הופמן, החליט שהוא רוצה לנסות את מרוץ ה-100 קמ בשמוני שנה הבאה וגם הוא זקוק לניקוד ולשם כך נרשם לאותו מרוץ. חברנו לקבוצה קטנה, התאמנו ביחד, נסענו לליון יחד עם אילן המאמן שלנו שהצטרף כמלווה ועמד בקור בתחנות וחיכה לנו שנגיע! ריספקט! על חשיבות הליווי בתחרויות מסוג אלו אשתדל לפרט בפעם הבאה שאכתוב אבל ממעט החוויות שעברתי, למלווה חלק נכבד ביכולת של רץ אולטרה להצליח לסיים מרוצים ארוכים מסוג אלו.

אז איך אני מסכם את החוויה בליון?

התברר שזה מירוץ מוכר מאוד בצרפת והשתתפו בו כ-15 אלף איש! שובל הפנסים לאורך השבילים בלילה היה מרהיב ביופיו. היה אכן קר במירוץ, הרבה מאוד בוץ, אתגר גדול והרבה מאוד חוויות. הצלחתי לסיים אותו יחד עם אריק ונרשמנו שנינו יחד עם ליאת נתנאל להגרלה למירוץ ה-CCC בשמוני באוגוסט 2015. מירוץ של 100 קמ עם טיפוס של כ-6 קמ. ;). אחד החלקים המרגשים ביותר הוא לרוב ההרשמה למירוץ. זה גם החלק הקל שמלווה באדרנלין והתרגשות מטורפת! חווית יום ההגרלה הייתה יוצאת דופן. ההגרלה הייתה ב-11 בבוקר וכולנו חיכינו עם האצבע על כפתור הריפרש בדפדפן לראות את התוצאות. אני שנכנסתי לישיבה במשרד וראיתי שעוד אין עדכון משום מה בחרתי להעביר את הסלולרי למצב שקט כדי שלא יפריע לי בפגישה וכשחזרתי לאחר כשעה לציויליזציה גיליתי כ-150 הודעות בקבוצת הווטסאפ שלנו. התברר שלא עלינו בהגרלה ובינתיים ליאת ואריק מיד עברו למירוץ אחר בשמוני באותו שבוע בשם TDS לאורך 120 קמ עם 7 קמ טיפוס שבו היה עדיין מקום ולא היה צורך עוד בהגרלה. מיד כשראיתי את ההודעה שהם עברו למרוץ אחר, לחצתי על כפתור ההרשמה ועברתי למרוץ אילו הם נרשמו. התקשרתי לליאת וחטפתי מקלחת של צעקות. "איך אתה נעלם ולא עונה בדיוק עכשיו? אתה יודע מה עשינו כדי למצוא אותך? התקשרנו למשרדים הראשיים של החברה שלך וביקשנו שמישהו דחוף ילך למצוא איפה אתה נמצא? אתה השתגעת לגמרי להעלם לנו בדיוק עכשיו! תרשם ותשלם מיד!". כן כן, היה קצת לחץ בהרשמה אבל הכל הסתיים בשלום וכולנו מצאנו את עצמנו רשומים ל-TDS  בסופו של דבר.

מרוץ הר לעמק

כהכנה ל-TDS צלחנו כרביעיה, אילן המאמן שלי, ליאת, אריק ואני את מרוץ הר לעמק שמי שלא מכיר אותו זה אחד ממירוצי השליחים היפים יותר בארץ שמתחיל בתל חי ומסתיים בטמרת שבעמק יזרעאל. המרוץ מתנהל לאורך 220 קמ לערך ויוצא שכל רץ ברביעיית רצים רץ כ-55 קמ ב-6 מקטעים שונים. אפשר אגב לרוץ אותו בשישייה או שמיניית רצים ואז כל אחד רץ הרבה פחות ואפשר קצת יותר להנות 🙂 בכל אופן, לרץ ברביעיה יש בערך שעתיים עד שלוש מנוחה בין מקטע למקטע. זה אומר שאין באמת זמן לנוח ולישון. מי שחושב שמתקלחים בין ריצה לריצה צריך לחשוב שוב. המרוץ לוקח בין 15 שעות לקבוצות המהירות מאוד ועד 24 שעות ויותר לקבוצות הפחות מהירות מה שאומר שצריך גם להתמודד עם חוסר במקלחת ושינה תוך שאתה מבלה את היום בריצות ואת זמן המנוחה שלך עם החברים מדיפי ריחות השושנים באותו רכב … המרוץ דורש היערכות לוגיסטית מעבר ליכולות ריצה כי צריך כל הזמן לדלג בין המקטעים ולאסוף ולהוריד רצים מה שאומר שיש אינסוף דרכים להתארגן עם רכב אחד שניים או יותר. כל הרכיבים האלו הופכים את המרוץ הזה לחוויה גדולה עוד יותר. אנחנו החלטנו לשכור רכב מסחרי והצטרף אלינו מושיק מרקוביץ ששימש כנהג ורץ מלווה ויחד עברנו חוויה מדהימה בנופים מדהימים, דרך עמק החולה, הירדן ההררי, הכנרת, טיפוס בנחל צלמון, וכלה בסיבוב בעמק יזרעאל. לכל הרצים יוצא לרוץ ביום ובלילה ולהנות ממרוץ באוירה ישראלית שמאורגן למופת ומייצר טונות של חוויות ואתגרי שטח!

הר לעמק

האימונים ל-TDS

אם האימונים היו קשים ל-OCC, האימונים ל-TDS היו קשים עוד יותר. העומס הלך וגבר כך שהפסקתי לספור את כמות הפעמים שטיפסנו במנרה, שלא לדבר על זה שברור שכל אימון טיפסנו לפחות פעמיים את הצוק (והיו פעמים שטיפסנו אותו 3 פעמים ברצף באימון מה שאומר בערך 5.5-6 שעות אימון). בחודש יולי בילינו כל סופש ערים בליל שישי גם כי זה היה שיא האימונים וגם כי היינו צריכים להתאמן על ריצה עייפים ובאמצע הלילה. זה בין השאר המחיר שצריך לשלם אם רוצים לצאת למסע כזה 120 קמ שלוקח בממוצע 27-30 שעות. האימונים היו קשים ודרשו המון מבחינת השקעה בזמן הפנוי. השיא מבחינתי היה במחנה אימונים באלפים שעבר ב-3 ימים על המסלול של המרוץ. אחת ההכנות היותר טובות שעשיתי למרוץ כלשהו עד היום. במחנה נתקלתי בקשיים תוך כדי שחישלו אותי מאוד לקראת התחרות. על התחרות כתבתי פוסט שלם וארוך וקצרה היריעה מלספר על המרוץ הזה כאן. על המרוץ אומר שזאת הייתה אחת החוויות המאתגרות ביותר בחיי, לא מובן לי עד רגע זה איך לכל הרוחות הצלחתי לעשות את זה אבל הנה אני כאן לספר לכם על החוויה ולומר לכם שאתם רוצים חוויות מהסוג הזה! החוויה של לרוץ 120 קמ היא אולי בקצה של הסאקלה (וזה גם באופן יחסי כי יש עשרות אלפי אנשים בעולם שעוסקים בספורט הזה ורצים מרחקים ארוכים פי כמה) אבל היא מוכיחה שאין גבול למה שאנחנו יכולים להגיע אליו אם רק נרצה. אל תשכחו שלפני שלוש וחצי שנים, קמתי בבוקר יום אחד והחלטתי לצאת לרוץ בפארק כמה קמ! מעולם לא דימיינתי שאגיע למקום הזה ואני עומד משתאה ומודה על הרגע שיצאתי למסע הזה!

אריק ליאת ואני לפני TDS

אני רוצה לומר בהזדמנות זאת המון תודה לכל האנשים שהכרתי בדרך. בראש ובראשונה לאילן פריש, המאמן שלי בשלוש השנים האחרונות שהולך את הדרך הזאת של ריצות ההרים כבר לא מעט שנים ואין ספק שיש לו הרבה מניות בהצלחה שלי והיכולת שלי להגיע למקומות האלו אליהם הגעתי. אילן הקים לפני כחודש (אוקטובר 2015) יחד עם רומן ספיבק קבוצה ייחודית בתחומה לריצות הרים בשם Summit והיא הולכת להיות בית חם ומשפחה לרצים שרוצים לחוות יותר מחוויות הריצה המתאגרות מסוג אלו שקראתם עליהם כאן.

תודה נוספת אני רוצה לומר לחברים הקרובים שהכרתי במיוחד בהכנות למירוצי ההרים. לאריק וליאת שהתאמנו ביחד בשנתיים האחרונות המון לחברים קרובים, לאחי עמית, שהצטרף אליי בשנה האחרונה במסע משלו בעולם ריצות השטח, והוא תוספת כח מדהימה עבורי בהיותו חלק מהקבוצה ! וליתר האנשים בקבוצה (תמר לוי, ויוי, יוסי, גבי, ליאור ועוד רבים אחרים) שמפרגנים ותומכים ובזכותכם האימונים הופכים לחוויה עוצמתית בפני עצמה!

ניסיתי להעביר לכם על קצה המזלג את החוויות שעברתי בשלוש וחצי השנים האחרונות ויש המון חוויות שדילגתי עליהן מפאת הרצון לקצר ולא לחפור, אבל הכי חשוב היה לי לומר לכם שאם אתם רוצים חוויות Type 2 (מי שלא מכיר את המושג אז בבקשה ללחוץ על הלינק) קומו בבוקר ותתחילו לעשות צעד קטן לשם. מי יודע איפה תהיו בעוד שנה, שלוש או חמש, אבל אני בטוח שאם תסתכלו לאחור ותתמידו תופתעו ולא תאמינו איך הגעתם לשם!

אז מה המסע הבא שלכם?

שרון הרשקוביץ

 


  • 14

מיומנה של רצה שפויה (ולא מהירה…)

יום ראשון, ה 20.9.2015, שעות לפני הצהריים, אי שם בהרים מעל חוף אמלפי בדרום איטליה….

אני עוצרת לרגע באמצע הכפר ומביטה סביבי. כמה מאות מטרים מתחתי נפרש קו החוף המדהים של העיירה מינורי, ואני מצליחה לזהות את המזח ממנו זינקנו למרוץ. נשימתי נעתקת. מפתח הכנסייה שלידי בוקעים צלילי שירה שמימית שעוטפים אותי ואני מרגישה שאני פשוט מרחפת.

ואז האסימון יורד.

זהו. זה מה שאני רוצה לעשות. זו הסיבה שאני מתאמנת. זו הסיבה שאני רצה, מזיעה, מתנשפת, קמה לפנות בוקר ומקללת. זו הסיבה: להיות מסוגלת להגיע למקומות האלו, לחוות את החוויות המעצימות האלה ובכל פעם מחדש לשבור את השיא של עצמי.

אבל כדי להבין מה הביא אותי לצוקים המתנשאים מעל חופי אמלפי, במרוץ שהגדירה אותו יפה אראל כפיף – "קצר אבל ערס" – מסלול מעגלי של 18 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 1,200 מטר על פני 9 ק"מ, צריך לחזור בערך 3 שנים אחורה….

אז, לפני שלוש שנים, הייתי אשה בת 50, שמעולם לא רצה וגם לא תכננה לרוץ או לעסוק בפעילות ספורטיבית כלשהי שמערבת הזעה, התנשפויות וכו'. תנו לי סטודיו C, ואולי קצת אימוני חיזוקים ומתיחות בחדר כושר, ואני מסודרת.

את הצעדים הראשונים שלי עם עולם הריצה תיארתי כבר בפוסט שהעליתי לפני כשנתיים וחצי. הפוסט ההוא החל עם מישהי שאובחנה עם תחילתה של בריחת סידן ועם רופא שמסביר לה שהיא כנראה לעולם לא תוכל לרוץ. אותו הסיפור הסתיים עם ריצת 10 הק"מ הראשונה שלי ועם לחישה באוזן של המאמן שלי "את מבינה שאת מתחילה להתאמן לחצי מרתון הראשון שלך!"….

מה שלא סיפרתי אז הוא כי המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כששמעתי מלים אלו הייתה "למה?"… אז נכון שסיימתי את מרוץ 10 הק"מ הראשונים שלי אבל היה לי ברור שממש, אבל ממש לא בראש לי להתחיל להתאמן לחצי מרתון. מצד שני ממש, אבל ממש, לא היה לי ברור מה כן בא לי לעשות….

החלטתי בשלב ראשון לאסוף חולצות מרוץ (כן, נכון, החלטה קצת אהבלית בדיעבד, אבל אז זו נראתה לי משימה ממש ראויה!), ובמשך כחודש רצתי בכל שבוע במרוץ אחר של 10 ק"מ. אחרי שהיו ברשותי 5 חולצות, הבנתי שרובן די מעפנות, ממש לא שוות את המאמץ, וכן, גם די משעמם לי…

נקודת המפנה המשמעותית היתה בסוף חודש מאי 2013, אז התבקשתי להתנדב ולעזור בטריאתלון הנשים. לא ממש ידעתי במה מדובר אבל ידעתי בברור שזה לא משהו שקשור אלי, שהרי טריאתלון זה דבר שרק אנשים חזקים בטרוף שמתאמנים שנים, עוסקים בו. עמדתי בצומת בו עברו רוכבות האופניים, התבוננתי בהן וקלטתי שאני מקנאה. עברו מולי ילדות, נערות, נשים, סבתות – וקינאתי בכל אחת ואחת מהן. בטקס הסיום, כשסוזי דבוסקין האגדית אמרה "כל מי ששברה היום שיא כלשהו של עצמה –  שתעמוד", ונשים מכל הגילאים (והגדלים) החלו להיעמד סביבי, הבנתי. הבנתי שבשנה הבאה אני רוצה להיות בין אלו שתעמדנה.

וכך היה. שנה לאחר מכן, עם סיום הטריאתלון האולימפי הראשון שלי, כשסוזי שוב נשאה דבריה – נעמדתי. בדרך, במסגרת האימונים, עשיתי חצי מרתון, למדתי לשחות חתירה, התגברתי, בעזרתה של סוזי דבוסקין המדהימה, על פוביה בלתי מוסברת מהים, ורכבתי גם בשטח וגם בכביש.

ואז הבנתי שבא לי לעשות מרתון. התייעצתי עם אילן פריש, המאמן שלי, והיה לנו ברור שהמרתון הזה צריך להיות: (א) שטוח (כי אני ממש גרועה בעליות); (ב) באביב (כי אני ממש סובלת בקיץ ולכן מרתון סתיו לא בא בחשבון); (ג) בחו"ל (כי אני ממש, אבל ממש איטית, ובמרתון בארץ אשאר לבד על המסלול). בקיצור – מרתון פריס באפריל 2015.

האימונים כללו המון חיזוקים, רכיבות, וריצות הולכות ומתארכות. ואז – טעות של טירונים. הגוף התחיל לאותת שמשהו לא בסדר, אבל אני בחרתי להתעלם. ולהתעלם. לקחתי אדוילים והמשכתי לרוץ. עד שפיתחתי דלקת חריפה ב ITB ולא יכולתי יותר לרוץ. קצת יותר מחודשיים לפני המרתון, המרחק הגדול ביותר שעברתי ברציפות הוא 22 ק"מ, ואני מושבתת. את יתרת הזמן עד למרוץ ביליתי בטיפולים שבועיים, תכנית אימונים שונה לחלוטין המתמקדת בחיזוקים ומתיחות, וכמעט ללא ריצות. אם קודם לכן הייתה לי כוונה לסיים את המרתון תוך כ-5 שעות (אמרתי כבר שאני רצה ממש לאט?), הרי שבשלב זה היעד היה לסיים בתוך ה cut-off, קרי, 6 שעות…

חווית המרתון הייתה מוזרה ולא ברורה. בימים שלפני לא התרגשתי כלל, גם לא כשהגעתי לפריס. הייתי מאד מוטרדת מכך ושיתפתי את אילן, המאמן שלי. הוא הרגיע ואמר שזה יבוא כשאהיה באקספו. אבל זה לא. הסתובבתי באקספו והרגשתי שאני במסיבה לא שלי… הרגשתי מנותקת לגמרי. דיברתי עם אילן והוא אמר (כבר עם ספק קל בקולו), שזה יגיע על קו המרוץ. אז זהו – שגם אז לא. עמדתי בקו הזינוק בשאנז אליזה, עם עוד עשרות אלפי אנשים, והרגשתי כאילו אני יוצאת לעוד ריצת אימון – רק ארוכה יותר. הכרתי את המסלול, ידעתי מה צפוי לי כמעט בכל ק"מ, ופשוט יצאתי לי לטיול בפריז. שייטתי לי בקצב האיטי שלי, והדבר ההזוי ביותר שקרה לי בדרך זה שגיליתי שאני עוקפת אנשים! תבינו – בריצות השטח בימי שישי, חוזרים תמיד לאסוף את האחרונים, או לחילופין "חוזרים לאסוף את ויוי". בפריז, לעומת זאת, גיליתי שבין הק"מ ה- 5 ל- 42 עקפתי 1,200 רצים!!! והכי חשוב – עמדתי במטרה: 5:53 שעות. היו הרבה רגעי כמעט-שבירה במרוץ, ובכל פעם שכזו נזכרתי במה שאמר לי יוסי בעלי, אולטראיסט ריצות שטח (שהפעם לשם שינוי היה זה שליווה אותי), רגע לפני שנפרד ממני על קו הזינוק: "תזכרי שהחל מהק"מ ה 22, כל צעד שאת עושה הוא צעד אחד יותר ממה שעשית אי פעם!".

מרתון פריז

לקח לי כמה שבועות עד שהייתי מוכנה שוב לשמוע או לחשוב על ריצה וחזרתי לאימונים הקבוצתיים. אז גם הבנתי שאני בבעיה. אני מתגעגעת לריצה. אני מתגעגעת לזיעה, להתנשפות, לזה שבכל אימון אני שוברת עוד שיא של עצמי.

בקיצור: "שלום, קוראים לי ויוי ואני מכורה". ואני צריכה את האתגר הבא שלי. ומכיוון שאני משתעממת בקלות, זה צריך להיות משהו מעניין. ולשם הבהרה: לעשות משהו שכבר עשיתי (למשל מרתון) אבל יותר טוב (למשל בפחות זמן) – לא נחשב אצלי מעניין….

באחת מריצות יום שישי נזרקה לעברי הערה ע"י מהירים וחזקים ממני : "אין לך בעיה לרוץ כל מרחק שהוא. את רק צריכה לעבוד על המהירות". אבל לרוץ מהר ממש לא אהבתי והאתגר הזה גם לא משך אותי. בכל זאת, אני אשה, כבר בת 53, שעד לפני 3 שנים לא עסקה בשום פעילות ספורט אירובית, בגובה 150 ס"מ – קרי, גם אם אעשה שפגט – גודל הצעד שלי לא יהיה מרשים במיוחד. בקיצור – לרוץ מהר לא עשה לי את זה.

אבל היה עוד משהו שממש, אבל ממש, לא אהבתי לעשות, וזה עליות…..

ומהו אתגר אם לא להתמודד עם משהו שאתה ממש (אבל ממש!) לא אוהב וממש (אבל ממש!) גרוע בו?…

את ריצות השטח בהן גומאים מרחקים לגובה ולאו דווקא לרוחק הכרתי מעולמו של יוסי, בעלי, שבשלב הזה כבר היה אחרי שתי חוויות ריצה מהאלפים השוויצרים. דרכו התוודעתי לחבורה המופלאה של רצי ההרים שקבץ סביבו אילן פריש, והם, בלי שום הסתייגויות, ועם המון אהבה ועידוד, קבלו אותי, הצב המקרטע, לתוך עולמם.

השאלה הייתה מה? מה יהיה מרוץ ההרים הראשון שלי? מה יהיה היעד שבעזרתו אמצא בתוכי את הכוחות, הפיזיים והנפשיים, להתמודד עם האתגר שבחרתי? תמיד הייתה אופציית אלפים כלשהי, אבל היה לי ברור שאין סיכוי שאתמודד עם עשרות ק"מ בהרים כבר במרוץ הראשון שלי.

ואז נודע לי על המרוץ באמלפי…. אמלפי, למי שלא מכיר, הינה פיסת חוף מדהימה ביופייה באזור דרום איטליה, עם צוקים אדירים המתנשאים לגובה של מאות מטרים ישר מתוך הים. כשהסתבר לי שיש גם מסלול קצר של 18 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 1,200 מטר, הבנתי שמצאתי את היעד שלי. מכיוון שהיה גם מסלול ארוך יותר שהתאים ליוסי, היה ברור לנו שאנחנו מארגנים לנו חופשה בדרום איטליה.

אמלפי

מראש לא הצבתי לעצמי שום יעד של זמנים והמטרה הייתה חדה וברורה: לסיים וליהנות!  היו לי קצת יותר משלושה חודשים עד למרוץ ואילן בנה לי תכנית אימונים שכללה המון חיזוקים, מדרגות, חיזוקים, עליות, מדרגות, חיזוקים, ירידות, חיזוקים, מדרגות… אה, כן, שכחתי לציין: למעלה מ 80% מהעליות במרוץ זה היו במדרגות… מדרגות מאבן, מבטון, מעץ, מאדמה, משורשי עצים, בקיצור – מדרגות…..

בשבוע שלפני המרוץ חרשתי את המסלול ב google earth. בניגוד לפריס, לא באמת היה לי מושג מה מחכה לי. יותר נכון – לא היה לי שמץ של מושג… בלילות שלפני התעוררתי שוב ושוב כאשר אני מעבירה את המסלול שוב ושוב במוחי… בימים – אותו כנ"ל…. סף ההתרגשות עלה מיום ליום, משעה לשעה… נדמה היה כי כל ההתרגשות שחסרה במרתון פריס התנקזה לכאן – כאשר היא מועצמת עשרות מונים.

הגיע יום ראשון, יום המרוץ. יוסי הוזנק למקצה שלו חצי שעה לפני.

אתם מבינים? לא רק שזה מרוץ ההרים הראשון שלי, לא רק שאני בארץ זרה, אלא שאני גם מזנקת ללא חברים/משפחה וכך גם אסיים… בקיצור – אם אין אני לי מי לי….

מכיוון שאני רצה לאט, מאד לאט, מיד מההתחלה התמקמתי לי במקום הנוח לי – בסוף. לי זה היה מאד נוח, לשוטרת שעצרה את כל התנועה עד שהואלתי להגיע ולעבור – קצת פחות. חייכתי אליה ובלבי שלחתי אותה לטפס את מאות המדרגות שידעתי שמחכות לי מיד מעבר לסיבוב.

'מיד מעבר לסיבוב' היה מילת המפתח במרוץ הזה. מכיוון שהגובה המצטבר היה מאד גדול ביחס למרחק, הרי שתשעת הקילומטרים הראשונים היו למעשה עליה בלתי פוסקת של מדרגות (הזכרתי כבר?….) שמתפתלות הלוך וחזור על פני קילומטרים. כל פניה שלהן, כל סיבוב כזה, זימן לי הפתעה. זה היה מסלול שמעולם לא עברתי בו, לא הכרתי את פרטיו, וחוץ מהתוואי הכללי, לא ידעתי מה באמת מחכה לי מעבר לכל סיבוב.

וזה, בסופו של דבר, יחד עם הנופים עוצרי הנשימה, היה הדבר העיקרי שהפך את המרוץ הזה לחוויה בלתי נשכחת. זו פשוט הייתה הרפתקה. הפתעות בכל רגע, אי ידיעה של מה בדיוק יקרה עוד כמה דקות (כלומר – מעבר לסיבוב הבא) וכמו שאומר הנוער – אין דברים כאלה…

המרוץ עצמו היה קשה ומאתגר. עליה תלולה ובלתי פוסקת על פני 9 ק"מ, רובה המוחלט מורכב ממדרגות (…) ועם נופים עוצרי נשימה. החל מהק"מ ה 7 החלו לעקוף אותי רצים ממקצה ה- 72 ק"מ אשר המסלול שלי השתלב בשלהם. למרות המאמץ האדיר שמאחוריהם, והדרך ההזויה שעדיין לפניהם, לא היה אחד שלא בירך אותי ואיחל לי בהצלחה. העובדה שרצים מדהימים שכאלה טורחים בכלל להתייחס אלי בעיצומו של המרוץ שלהם הכניסה בי אנרגיות שאי אפשר לתאר.

ואז החלה הירידה שהתבררה כסינגל מאד טכני… ואחרי כ 3 ק"מ, כשהסינגל פתאום התיישר והתמתן, ואני תפסתי לי קצת בטחון, פיספסתי את מנח הרגל, וסובבתי את הקרסול…. טוב שהייתי לבד ביער, כך שרק העצים סביבי שמעו את מטח הקללות הבלתי נגמר שבקע מגרוני… למודת ניסיון מפעמיים קודמות בהן סובבתי את הרגל באימוני ריצת שטח, מיד בדקתי ווידאתי שחוץ מהכאב העז – אין פגיעה רצינית. ישבתי כמה דקות להסדיר את הנשימה והדופק, דחפתי אדויל, וידאתי שאני יכולה לדרוך על הרגל והחלטתי שאני ממשיכה. הייתה תחנה ממש חצי קילומטר מאחורי, אבל היה לי ברור שאין סיכוי שאני לא מסיימת את המרוץ, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את יתרת 6 הק"מ בירידה התלולה עשיתי בהליכה, עם צליעה שהלכה והשתפרה, עד שאפילו השליתי את עצמי שאוכל בשלב כלשהו לחזור לריצה. ואז, אחרי כ 4 ק"מ נגמר הסינגל וחזרו המדרגות… רק שעכשיו הן היו בירידה… מאות מדרגות… כל ניסיון להעביר את המשקל על הרגל הפגועה גרם לכאבים שרק האטו אותי עד יותר עד שהבנתי שאין לי ברירה… ניסיתם פעם לרדת מאות מדרגות רגל-רגל כאשר אתם נשענים על מקלות הריצה?… כל מה שאני יכולה להגיד הוא שאלו היו 2 הק"מ הארוכים ביותר שעברתי…. הם פשוט לא נגמרו… ובכל פעם שסיימתי גרם מדרגות והגעתי לקטע כביש, הסתבר שהוא רק היה המקשר לעוד גרם מדרגות… ועוד אחד… ואז פתאום מצאתי את עצמי ברחוב הראשי של מינורי, העיירה ממנה זינקתי למרוץ כמה שעות קודם לכן. הכרתי את הדרך, ידעתי שהמדרגות הסתיימו ופרץ האדרנלין המטורף ששטף אותי אפשר לי לרוץ את מאות המטרים שנותרו עד לקו הסיום. המסלול עבר במדרחוב במרכזה של העיירה, ומכיוון שבאותו פרק הזמן הייתי הרצה היחידה שחלפה שם (מסיימי המקצים הארוכים יותר עדיין לא הגיעו), כל האנשים ברחוב הריעו ומחאו כפיים לי – רק לי! אין מילים לתאר את ההרגשה הזו.

קטע הזוי ששמתי לב אליו רק יומיים לאחר מכן: את השעון עצרתי על 5:53… בדיוק, על הדקה, אותו הזמן שלקח לי מרתון פריז….

+++++++

עברו קצת יותר משלוש שנים מאז החלטתי להתחיל לרוץ.

הייתי אז אשה בת 50 שיום אחד החליטה להזיז את עצמה.

מאז עשיתי טריאתלון אולימפי, את מרתון פריז ומרוץ הרים מדהים ביופיו ועוצמתו. הכרתי חברים חדשים, חוויתי אינספור חוויות חדשות והגעתי למקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם.

אני רצה לאט. מאד לאט. אבל כמו שלחשה באוזני עדנה כהן באחת מריצות השטח בפארק קנדה – אני רצה!!!

ונורא קל להתבלבל, ולהסתכל על כל הרצים החזקים והמהירים שסביבי ולחשוב "מה לי ולזה? אין לי סיכוי!". אבל ההשוואה הזו מיותרת – כל אחד מאתנו שונה, כל אחד מאתנו מתמודד עם דברים אחרים, ולכל אחד יש מישהו אחר שרץ עוד יותר מהר ממנו.

סוזי דבוסקין הנערצת כתבה בסיום הטריאתלון האחרון שלה באילת בו סיימה אחרונה, כי מבחינתה היא הגיעה ראשונה. ראשונה בין אלו שלא הגיעו ולא העזו.

אז אני מעיזה.

שוב ושוב.

לעולם לא ארוץ מהר, אבל זו לא סיבה להפסיק להתאמן ולרוץ ולהעז.

ובכל פעם אני שוברת עוד שיא של עצמי…

 

באהבה , ויוי זיו


  • 2

מה? רצת כבר אולטרא מרתון , איזה מרחק ?

מה? רצת כבר אולטרא מרתון , איזה מרחק ?

הרבה פעמים אני נתקל בשאלה הזו, והאמת שגם מובן לי מאיפה היא נובעת. הרי מה קובע בסופו של דבר את הקושי בריצה, המרחק, לא כן? אז זהו…שלא רק.

מה זה בכלל אולטרא מרתון ? אם ניגש להגדרה בויקיפדיה, נקבל: "כינוי כולל לריצות שאורכן עולה על זה של ריצת מרתון  (42.195) ק"מ" נשמע פשוט? האמת שלא כל כך. זה כמו שתשאלו מישהו לעיסוקו והוא יענה אני עו"ד או אני מהנדס וכו… הרי ישנם אין סוף תחומים, נישות והתמחויות במקצועות הנ"ל וכך גם בריצת אולטרא מרתון.

  • ישנן תחרויות ארוכות יותר שבהם גומעים מאות קילומטרים;
  • וישנן תחרויות שבהם גומעים "רק" כמה עשרות קילומטרים.
  • ישנן תחרויות שהתוואי שלהן עובר על אספלט בלבד;
  • וישנן כאלה שהתוואי שלהן הוא שטח בלבד: שבילים לבנים , סינגלים , סלעים – הפעילו את הדמיון…
  • ישנן תחרויות שבהן רצים מנקודה לנקודה (point to point);
  • ישנן כאלה שהן מסלול מעגלי (או מסלול סגור), ללא קשר למרחק;
  • וישנן כאלה שבהן חוזרים פעם אחר פעם על אותו מסלול מעגלי.
  • ישנן תחרויות שה"נושא" שלהן הוא המרחק האנכי ולא האופקי (=טיפוסים קשים וירידות בהתאם);
  • וישנן תחרויות שהנושא שלהן הוא ריצה בתנאי מזג אויר קשים (חום / קור / שלג / גובה רב וכו…).
  • ישנן תחרויות שנמשכות ימים ולילות ללא הפסקה (one stage);
  • ישנן כאלה שהריצה מתקיימת ביום בלבד לאורך מספר ימים ובלילה ישנים באופן מוסדר (multi stage);
  • וישנן כאלה שמתחילות בבוקר ומסתיימות לפני שמחשיך.
  • ישנן תחרויות שבהן אתה רץ עם בן זוג או קבוצה;
  • וישנן כאלה שאתה אדון לעצמך.
  • ישנן גם שכוללות הרבה מאוד מכל מה שהזכרתי עד כה.

 

11807744_10153383332590743_5279075790862920542_o

אז מהי בעצם "ריצת ההרים" שאני מדבר עליה? אם הקילומטראז' המצטבר האנכי יותר דומיננטי מהאופקי..אז על זה אני מדבר.

התחרויות הנ"ל הן אולטרא מרתון לכל דבר אבל כוללות המון טיפוס. ואם יש המון טיפוס אז מה יש עוד? נכון! המון ירידות!! זה ההבדל המשמעותי בין התחרויות הללו לכל אולטרא מרתון אחר. חוץ ממנו ישנם עוד כמה הבדלים …

  1. האפקט הפסיכולוגי – יש משהו מרומם ומעצים שאתה נמצא לבד על ההר. מצד אחד, הנוף הפרוס מסביב והגודל העצום של העמקים גורם לך להרגיש כל כך קטן. מצד שני ישנה תחושת ההישג שהגעת לפסגה, במיוחד כאשר מזג האוויר אינו חברותי, וזו בהחלט אופציה. הירידות הן סיפור אחר לגמרי. לא צריך להיות רץ אולימפי כדי לטוס למטה בירידות: טכניקה טובה + ריכוז גבוה- ומכאן השמיים הם הגבול. כל צעד מחושב, ובשעה שאתה כבר חושב כמה צעדים קדימה, כל מקום שבו דורכת כף הרגל יכול לסובב אותך הצידה או לדחוף אותך קדימה. הדופק טס לשמיים אבל רק שמסתיימת הירידה באמת מרגישים את האנרגיה שהושקעה. אין ספק שזה עוד סוג של התמכרות.
  2. האימונים – קשה לתאר בפסקה אחת את סדרת או דרישות האימונים לכל אולטרא מרתון, ובטח לתחרות מהסוג הזה. בכל זאת אציין מספר כללי אצבע:
    • חיזוקים/אימון פונקציונלי/קרןספיט – נכון ששמעתם את זה הרבה? אז זהו, שבאימונים לתחרויות כאלה חייבים לשלב אימונים מסוג אלה הרבה מעבר לנדרש מתחרויות "סטנדרטיות" (מרתון כביש למשל…). מדוע ? הטיפוסים הקשים ובמיוחד הירידות האינסופיות מעמיסות על מערכת השרירים והשלד. בחלק מהתחרויות אפשר להגיע לטיפוס רצוף של יותר מ-1500 מטר, מתארים לעצמכם איך זה לרדת את הגובה הזה באופן רציף? העומס הוא אדיר ולכן חובה להגיע מוכנים. מכרעים, סקוואטים, קפיצות מכל הסוגים והמינים, הרבה עבודה על שרירי הליבה, סטים משולבים של מספר מערכות שרירים העובדות במקביל, וכן…גם פלג גוף עליון נדרש לעבוד!!
    • קילומטראז' שבועי – המונח הזה ודאי מוכר לכל המרתוניסטים שביננו. גם במקרה שלנו הוא רלוונטי, אלא שפחות מעניין אותנו הקילומטראז' האופקי, הרבה יותר רלוונטי הוא הקילומטראז' האנכי!! טיפוס מצטבר בתחרות בודדת יכול להגיע גם ל-10000 מטר ויותר, לכן גם באימונים – נדרש להגיע למינימום טיפוס/ירידות בשבוע. אז היכן ניתן למצוא בארץ טיפוסים כאלה? אני שומע הרבה את השאלה הזו. אולי זה יפתיע אתכם אבל יש לא מעט מקומות בארץ שניתן להתאמן בהם בטיפוס. באיזור ים המלח (הר צרויה, מעלה אלעזר ועוד…), הרי אילת , שמורת הר חורשן (שבילי האש בשמורה הם אומנם טיפוסים קצרים אבל אכזריים!!), רכס הגלבוע, הר החרמון עם המון אופציות להגיע משמורת הבניאס במורדות ההר ועד לרכבל העליון, וכמובן – צוק מנרה , טיפוס רציף ואכזרי של יותר מ-700 מטרים, למעשה מהבודדים בארץ שבאמת מדמה טיפוס אלפיני.
    • טכניקה – ע"מ להיות יעילים ובעיקר כדי להימנע מפציעות חובה לאמץ טכניקה נכונה בטיפוס ובמיוחד במורדות האינסופים. אולי יפתיע אתכם לגלות אבל בטיפוסים הנ"ל לא תמיד רצים. כן כן, לפעמים גם הולכים. מירב העומס נופל על שרירי התאומים וכל ניגזרותיהם . חשוב לשמור על קצב אחיד ומונוטוני בין אם רצים ובין אם הולכים- לשמור על צעדים קטנים. ניתן גם להיעזר במקלות טיפוס (trekking poles), ע"מ להעביר חלק מהעומס לפלג הגוף העליון. הירידות הן סיפור אחר לגמרי: העומס על שריר הארבע ראשי הוא חזק מאוד. חשוב ללמוד מצד אחד לשחרר את הרסן ולתת לכח המשיכה לעזור לנו, מצד שני ריצה במדרון (ובמיוחד בסינגלים) דורשת ריכוז גבוה מאוד וכל צעד קדימה צריך להיות מהיר ומחושב. הטכניקה משתנה בין אם אנו רצים על דרדרת או משטח בוצי, ובין אם אנו רצים על מסלול סלעי ביום קיצי או ביום חורפי ורטוב. רץ בעל טכניקה טובה יוכל לעקוף בקלות ובמהירות רצים בעלי טכניקה פחות טובה או חסרי בטחון , גם אם אלה יודעים לשרוף את המסלול בריצות קצרות.
  3. ניהול התחרות – בתחרויות אלה ישנם מספר גורמים עיקריים שיכולים להפוך את התחרות ממיום מרומם לאסון מתגלגל ולהפך :
    • אוכל – קצרה היריעה מלספר על התיאוריות והגישות למינהן. אבל על דבר אחד אין ויכוח – אכילה לא נכונה/מספקת תגמור לכם את התחרות מהר מאוד. כמה עצות מהירות או כללי אצבע :
      • אוכל טכני בלבד לרוב לא יספק – מעבר לפחמימות יש צורך גם בחלבונים ע"מ למנוע עד כמה שניתן פירוק של השרירים ולכן בתחרויות ארוכות חובה לשלב גם חלבונים. אבל עליה וקוץ בה – החלבונים קשים לעיכול ומעמיסים על הקיבה כך השילוב צריך להיעשות במשורה ובזהירות.
      • ככל שהזמן נוקף, יותר ויותר קשה לעכל אוכל מוצק – עדיף לאכול יותר מוצק בתחילת התחרות מאשר בסופה.
      • חובה להמשיך לנסות בכל אימון ארוך מאכלים שונים – עד שתמצאו את הנוסחא שעובדת לכם, וגם אז אין תעודת ביטוח. אני יכול לשתף אתכם שעד היום טרם מצאתי את הנוסחא שעובדת לי בכל תחרות. שילוב של אוכל טכני, לחם, מרק עוף עם אטריות, קולה- עובד יחסית בסדר בשבילי אבל זה לא מושלם.
    • מזג אויר – אם מזג האוויר הוא נח (וכן זה קורה לפעמים…) אזי הכל דבש, אין צורך בהערכות מיוחדת מבחינת לבוש ואוכל או שינוי אסטרטגיה. אם מזג האוויר חורפי (גשם/שלג/קור/רוחות) אזי התחרות משנה את עורה לחלוטין וזו התמודדות שונה לגמרי. יש צורך בביגוד מתאים הכולל מכנס ומעיל מגן ממים ("מעיל סערה") שכבות מחממות נוספות, כפפות שאינן חדירות למים (אין ממש דבר כזה…), גרביים ונעליים מתאימים. וכמובן סט נוסף של כל מה שהוזכר כי מתישהו במשך התחרות תירטבו עד לשד עצמותיכם. חשוב לא לזלזל במזג אויר ה"קיצי" באירופה: מאחד שכבר חטף היפותרמיה על אחת הפסגות, חוויה לא מרנינה כלל.
    • לילה – בחלק מהתחרויות רצים גם בלילה, בחלקן גם יותר מלילה אחד. בלילה נצטרך להתנהל במשנה זהירות: גם עם הפנס הראות מוגבלת והחושים שלנו מתקהים. וכמו שאומר המשפט" "רד הליל, רד האפף", ככל שנהיה עייפים יותר ככה נעשה יותר שטויות. חשוב להכיר במגבלה הזו ולהתנהל בהתאם: לא להשתולל בירידות, לשים לב שבעתיים היכן מניחים את הרגל בכל צעד, לעצור לעיתים תכופות יותר ע"מ להתרענן . ואם זה אפשרי – לחטוף תנומה קלה, גם חצי שעת שינה יכולה לרענן אותנו ולמנוע מאיתנו לעשות שטויות בהמשך.
    • עצירות התרעננות – תחנות העצירה הן לרוב מלכודות דבש, קל מאוד למרוח שם את הזמן באכילה והתרעננות. מומלץ מאוד להקציב זמן לכל תחנה ולעמוד בו. לרוב ישנן תחנות "מהירות" שמופיעות לעיתים תכופות יותר ושם ניתן לאכול ולשתות בזריזות, ותחנות אחרות עם אוכל "אמיתי" (פסטה , עוף וכו…) ואפשרות לקבל שקית שהפקדנו מראש. בתחנות אלה נבלה יותר זמן מן הסתם, אבל גם שם חשוב להציץ בשעון ולעמוד בזמנים שהקצבנו לעצמנו.
  4. תחרות אחת אינה דומה לקודמתה – קורה לכם שאתם משווים תוצאה של תחרות מסוימת לשנה הקודמת? אין לי ספק . כולנו עושים את זה. אך גם בתחרויות הקצרות יותר ובמיוחד במרוצים הארוכים יותר זה לא ממש רלוונטי משום ש: אנו לא יכולים לרוץ את אותו המרוץ פעמיים, אנו לא יכולים לשחזר את הנסיבות המדייקות שהיו ביום המרוץ, אנו לא יכולים לקבל מזג אוויר דומה לחלוטין, את אותם האנשים סביב, את אותה הכמות של שעות השינה לפני, אוכל או משקאות ספורט לאורך התחרות – פשוט לא יכולים.  –> אנו גם לא יכולים לקבל את אותה עונת האימונים פעמיים. הימים הטובים והימים הרעים שלנו ישתנו בהכרח תודות לעובדה שאנו חיים בתנועה: עבודה חדשה, תינוק חדש, משבר חדש/ישן או מיקוד חדש בתוכנית אימונים, יקבע אם נקבל פחות או יותר קילומטרים ברגליים, או פחות או יותר עבודת מהירות, ואם נגיע לקו הזינוק מוכנים פחות או יותר מאשר שנה קודם לכן. זה לא שההשוואות הללו הן דבר רע, נהפוך הוא. זה כיף להשוות זמנים. וזה בהחלט עוזר להסתכל על העבר, ולנסות להבין מה יכול ולא יכול היה לעבוד בתוכנית האימונים. אבל חשוב באותה מידה לזכור כי כל צעד נושא אותנו קדימה, לא לאחור. ובכל פעם שאנו שמים את נעלי הריצה שלנו אנו שונים באופן כלשהו ממה שהיינו יום קודם. אלו הן חדשות טובות, מאחר ואין לנו כל שליטה על סוג הרצים שהיינו בעבר, אבל עדיין יש לנו כמות נכבדה של שליטה על סוג הרצים שאנו רוצים ויכולים להיות, בעתיד.

111_1951

אז … נשמע לכם מעניין ? בין אם אתם רצי שטח מנוסים ובין אם מעולם לא דרכה רגליכם על שביל כורכר , בין אם אתם מרתוניסטים מושבעים ובין אם מעולם לא רצתם מרתון… זה לא באמת משנה , אם הצלחנו לרתק אתכם .. הצטרפו אלינו ! לכל אחד ניתן להתאים תחרות מטרה המתאימה לרמתו ולאורח חייו

למשל ..

  • Maxi race  – סוף מאי 2016 , צרפת – למרחקים שונים , 86 קמ עם טיפוס מצטבר של 5200מ , באופן רציף או מחולק ליומיים , ועם מקצים נוספים מעניינים כגון : מירוץ לנשים בלבד ומירוץ למס קמ בלבד עם טיפוס מאתגר ביותר
  • Zugspitz ultratrail –חמישה מקצים שונים באמצע יוני 2016 , גרמניה, החל מ25קמ ועד 100קמ
  • Cortina trail – מירוץ יפהפה החולש על 47קמ עם 2700מ טיפוס מצטבר בהרי הדולומיטים שבאיטליה , סוף יוני 2016
  • וגם התחרויות המוכרות יותר בסוף אוגוסט 2016 , צרפת –
    • lechappee belle donne – החל מ47קמ ועד 144קמ מאתגרים ביותר על רכס האלפים הצרפתים
    • UTMB – יש משהו שעוד לא נאמר על תחרות הדגל האירופאית על רכס המון בלאן ?

ועוד ועוד…

השנה מועדון SUMMIT יהיה נוכח בכל האירועים הנ"ל.   רוצים לשמוע יותר ?  צרו עימנו קשר !

נתראה באימונים,

אילן פריש