Tag Archives: מאפס ל-120 ב- 3 שנים

  • 2

מאפס ל-120 ב-3 שנים

27 באוגוסט 2015 – אני עומד על קו הסיום של מרוץ בשם TDS. מרוץ ברכס האלפים שמקיף את המון בלאן. אורכו של המרוץ 120 קמ ובדרך מטפסים ויורדים כ-7 קמ אנכית. המסע הזה לקח לי כמעט 27 שעות. כן, 27 שעות רצוף. לא ישנתי בדרך, כמובן שאכלתי ושתיתי למי ששואל. רצתי, טיפסתי, צעדתי והחלקתי. בדרך עברתי כמה וכמה פסגות מדהימות, אגמים יפיפיים ומקומות עוצרי נשימה. חוויתי מסע באור השמש ולאור הירח והכוכבים, חום, לחות, קור ורוחות. איזו חוויה!

27 לאפריל 2012 – התחלתי לרוץ רק לפני חודש וחצי. אני עומד על קו הזינוק של מירוץ 6.5 וקמ בשם אקו ראן. לפני המירוץ הייתי בהיי מטורף. לשאלתה של אמא שלי אם אני מוכן והתאמנתי בכלל לזה עניתי שכמובן. האמת היתה שבקושי רצתי 5 פעמים סיבוב של כמה קמ בפארק הירקון ואין לי מושג אם יש סיכוי שאסיים את המירוץ הזה. אף פעם לא רצתי יותר מ-5 קמ והנה אני עומד לרוץ מירוץ של 6.5 קמ שסבב את ה"הר הגבוה בגוש דן" – חיריה. רצתי עם נעליים שקניתי לפני 5 שנים ואני לא זוכר שהשתמשתי בהן יותר מידי עד אותה החלטה להתחיל לרוץ. כמובן שלבשתי חולצת דריי פיט של אחת מקבוצות הכדורגל שאני אוהד כי בעיקר הייתי משחק כדורגל עם חברים מהעבודה לפני שהתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים.

אז איך מגדירים הצלחה?

לפני חצי שנה סיימתי לעבוד בחברת הייטק גדולה בה עבדתי במשך שמונה וחצי שנים. תוך כדי מסיבת הפרידה ממני, בזמן שנשאתי דברים, עלתה בראשי המחשבה הבאה. כשהגעתי לחברה לפני 8 וחצי שנים הגעתי בתפקיד מתכנת לקבוצה קטנה של 3-4 מתכנתים. כשסיימתי לעבוד הייתי מנהל הקבוצה שמנתה למעלה מ-20 עובדים. אני יכול לומר שמעולם לא דימיינתי כשהגעתי לעבוד בתור מתכנת שיום אחד, בעוד 8 שנים, אנהל קבוצה של 20 אנשים. פשוט באתי לעבודה יום אחרי יום ועשיתי מה שאני יודע לעשות הכי טוב שאני יכול. לפעמים זה היה יותר מוצלח ולפעמים פחות, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שבעיניי אחת ההגדרות האפשריות למהי הצלחה היא בהתבוננות לאחור מהמקום שאליו הגעת ובחינה של המרחק הרב שעברת מהמקום בו היית. אם אתה יכול לומר לעצמך, וואו איזו דרך עשיתי! לא דימיינתי שאגיע לפה! זאת בעיניי הצלחה. כשאני מסתכל על הדרך המקבילה שעשיתי בעולם הריצה אני בהחלט יכול להגיד שלא דימיינתי שתוך 3 שנים אגיע לרוץ 120 קמ באלפים. הדרך שעשיתי חיזקה והציפה באופן מוחשי יכולות חשובות מאוד בעיניי כמו נחישות ודבקות במטרה שעזרו לי גם להתמודד עם החיים עצמם.

איך מגיעים מאפס קמ ריצה ל-120 קמ בשלוש וחצי שנים?

קודם כל אין ספק שמדובר בקפיצה אדירה של מרחקים וברור לכל הדעות שאני נופל לקטגוריה "אלו שיומיים אחרי שהתחילו לרוץ כבר החליטו שהם רצים מרתון". רבים יאמרו שהקפיצה מהירה מאוד ואפילו מידי ואני נוטה להסכים איתם. אף שאני בעד הדרך שבונה את היכולות הגופניות והמנטליות שלנו צעד אחרי צעד אני חסיד של חוויות קצה כנראה וזאת גם ההוכחה שהשמים הם הגבול. כשאנחנו רוצים משהו ואנחנו עולים על הדרך לשם, אנחנו נגיע לשם. אני כן אומר שכשהבנתי שאני נכנס לעניין הריצה ברצינות לקחתי מאמן שמלווה אותי כבר 3 שנים רצופות ומכוון, מייעץ, מלמד ועושה המון כדי שאצליח להגיע למקומות שאני מסמן.

איך התחלתי לרוץ?

במאי 2011 נפצעתי במשחק קטרגל ושברתי את הרגל. במשך השנה שלאחר מכן, הרגל המשיכה לעשות רעשים והרגשתי שלא חזרתי ממש לעצמי. במרץ 2012 החלטתי שאני רוצה לחזק את הרגל ולהחזיר אותה לפעילות ספורטיבית ובוקר אחד יצאתי לסיבוב ריצה בפארק הירקון. כמו גבר טיפוסי מצאתי את עצמי מנסה להשיג מישהי שרצה לפניי וכמה דקות אחרי הייתי חייב לעצור כדי להוריד קצת את הדופק. הקצב היה לי מהיר מידי. באותו זמן בעבודה, עבדתי עם בחור חביב ונחמד שהוא חבר יקר  בשם אילן שרמן. אילן רץ כבר עשרים שנה ואיכשהו מצאתי את עצמי מתחיל לרוץ איתו בפארק מידי שבוע וקם בשעות שלא הכרתי – 5 בבוקר ולפעמים גם לפני. שרמן! מגיע לך הרבה תודה על זה שפתחת בפניי את העולם הזה של הריצות! כמו הרבה רצים מתחילים גיליתי את עולם מירוצי הכביש, התחלתי להתלהב מזה וכמו שרון טיפוסי התחלתי לשכנע אנשים מהעבודה להצטרף. כמה חודשים אחרי הבנתי שהכל טוב ויפה אבל בא לי לנסות טריאתלון. מצאתי את עצמי מצטרף לקבוצת ריצה ולפני שלוש שנים בקיץ 2012 הכרתי את אילן פריש המאמן שלי מאז ועד היום. באותו קיץ אילן יצא לתחרות של 100 קמ באלפים (CCC) אני שבקושי רצתי 10 קמ והצהרתי שלעולם לא ארוץ מעל 10 קמ כי זה לא בריא, עמדתי מהצד והשתאיתי. זאת היתה הפעם הראשונה בה התוודעתי לתחרויות ריצות ההרים. לא דימיינתי ששלוש שנים אחרי אסיים בעצמי מירוץ של 120 קמ באלפים. לא תכננתי ולא היתה לי תכנית חומש להגיע למקום הזה כפי שאינני יודע גם עכשיו מה צופן לי העתיד. אני כן יכול לומר שהלכתי עם מה שאני מרגיש. לא היה לי ברור בדיוק מה אני באמת מרגיש אבל האתגר ריגש אותי והתחברתי לקטע של קבוצת אנשים שנפגשת לרוץ מידי כמה ימים. אני בכלל חשבתי שאני רוצה להיות טריאתלט כי אני מכיר את עצמי כאחד שרב גוניות משחקת תפקיד חשוב בחייו, אבל, למרות זאת תוך כדי הדרך שעליתי עליה גיליתי כמה אני נהנה מהריצה (ניסיתי קצת שחייה אבל לא התחברתי באמת לזה). למדתי מה זה נקרא לרוץ בשטח וזה הזכיר לי כמה המרחבים והטבע חסרים לי ואולי יותר מהכל מצאתי את עצמי עף בירידות ונהנה מהתחושה של הרוח בפנים והתחושה הילדית הזאת של לרוץ ולהשתולל בירידה.

לרוץ יותר מ-10 קמ זה לא בריא אז בוא נרשם למרתון פריז

עברו כמה חודשים מאז שהתחלתי לרוץ בקבוצה ובאוקטובר 2012 אני מקבל סמס מליאור שפייר, קרוב משפחה "נרשמתי למרתון פריז אפריל 2013, לטיפולך". אני מגחך לעצמי ואומר פחחח. חודש אחרי, חברי אילן שרמן ואני יושבים לצהריים והוא מספר לי  על הסופש בפריז עם ריקי אשתו וכמה היה מדהים לרוץ על גדות הסיין. נזכרתי בסמס שליאור שלח לי ואמרתי לאילן: "אז מה דעתך לרוץ מרתון בפריז?". אילן הסתכל אליי חזרה ואמר: "אתה יודע מה? זה יכול להיות רעיון לא רע. תן לי רק לסגור את זה עם ריקי". באותו רגע היה לי ברור שזהו. אנחנו הולכים לרוץ את מרתון פריז. התאמנו יחד במשך ארבעה חודשים עם עוד 2 חברים טובים, מתניה ותמר. החוויה בפריז הייתה אדרנלין משובח. המון התרגשות, לחץ, פחד וחרדה. הצלחנו לרוץ כמעט את כל המרתון בקבוצה וסיימנו אותו כולנו שמחים עד הגג! שנה לאחר מכן רצנו גם את מרתון תל אביב אבל בתוכי קיננה כל הזמן התחושה שאני נהנה הרבה יותר לרוץ חופשי בטבע בלי להתעסק יותר מידי בשעון ובאיזה קצב אני בדיוק רץ.

Paris

ואז הגיע המעבר! ה-OCC !

בדצמבר 2013 אחת המתאמנות בקבוצה בשם כרמית שידעה עד כמה השטח מדבר אליי, זרקה לי שבתחרות הידועה לריצות הרים באלפים שנקראת UTMB – Ultra Trail De Mont Blanc ונערכת מידי שנה בסוף אוגוסט בסביבות העיר שמוני – Chamonix, אחת מערי ספורט החורף הנחשבות באלפים וגם לריצות הרים, פותחים השנה מרוץ חדש בשם OCC. הייחוד במירוץ הזה הוא שאינו דורש ניסיון קודם בריצות הרים והוא למרחק "קצר" של 53 קמ עם טיפוס כולל של 3.5 קמ. אני אומר קצר כי באותו שבוע יש עוד 4 תחרויות שונות שהמרחק שלהן הוא בין 100 ועד 330 קמ!!! היה לי ברור שלשם אני רוצה לנסות להגיע. סיפרתי על הרעיון לליאת נתנאל, חברה טובה מקבוצת הריצה ובעזרתה או יותר נכון הרבה בזכותה, גיבשנו קבוצה של שמונה רצים (הידועה בשמה השמונה לשמוני). אני בכלל לא התלהבתי בהתחלה מזה שאנשים נוספים מצטרפים למסע שלי אבל בדיעבד, החוויה של קבוצה היתה מדהימה ושוב גיליתי את כוחה של קבוצה להשפיע ולדחוף אותך קדימה. האימונים היו מאתגרים וכללו אימוני סופש ארוכים בטיפוסים במקומות שונים בארץ החל מצוק מנרה בצפון דרך הגלבוע, הר חורשן שבאיזור בת שלמה, נחל כיסלון והר איתן. אין ספק שלנסות להתכונן לתחרויות מסוג אלו לבד זאת משימה מאתגרת ואינני יכול לדמיין לעצמי איך עושים את זה לבד. בדרך לתחרות נסעתי עם אילן המאמן שלי להתאמן כמה ימים בשמוני ואיזו חוויה זאת הייתה! אם חשבתי שבארץ האימונים ארוכים אז המסעות שעברתי שם…וואוו וואוו! במשך 4 ימים ערכנו מסעות של 4-5 שעות ויותר בהם רצנו מרחקים של למעלה מ-20 קמ כל יום וטיפסנו וירדנו כ-2 קמ גובה אנכי. בכל יום טיפסנו במקום אחר ובדקנו מסלולים שונים בזויות טיפוס שונה ובתוואי טכני אחר. האתגרים היו מדהימים והנופים מרהיבים! (ראו תמונות). פסגות, קרחונים, אגמים, יערי עד ועוד! המרוץ עצמו היה מדהים, קשה ומאתגר הרבה יותר משחשבתי. האוירה היתה לא מן העולם הזה ואף שהיה לי מאוד קשה במרוץ "הקצר" לכאורה, סיימתי אותו עם תחושת רעב למשהו גדול הרבה יותר. בזמן ששהינו בשמוני בימים שלפני התחרות וצפינו בזינוקים האחרים הרגשתי שהמרוץ שאני עומד לרוץ הוא יריית פתיחה למרוצים אחרים ולמרות הקושי הרב שחוויתי החלטתי שאני רוצה לנסות שנה הבאה את המרוץ ל-100 קמ.

OCC

אז איך זה עוברים לרוץ 100 קמ?

קודם כל צריך להתקבל למרוץ. מתברר שלמרוץ של ה-100 קמ בשמוני צריך לצבור ניקוד. ניקוד צוברים עם סיום מרוצי אולטרה אחרים. כדי להתקבל להגרלה למירוץ (כי כמות האנשים שרוצים להשתתף גדולה ממקסימום הרצים האפשרי במירוץ) הייתי צריך לצבור עוד נקודות תוך כמה חודשים ואילן מצא עבורי מרוץ כזה בליון שבצרפת. מדובר במירוץ שנקרא Saintelyon עליו כתבתי כבר בעבר. לא ארחיב אבל מדובר במירוץ חורף שנערך בדצמבר, יוצא מסנט אטיין לכיוון ליון למרחק 70 קמ. המירוץ מתחיל ב-12 בלילה ונערך כל הלילה בטמפרטורות סביב האפס עם פוטנציאל גבוה לגשם רוחות ושלג. כיף לא? כמה ימים אחרי שחזרתי משמוני נסעתי לחופשה בהודו ושבוע אחרי כבר נרשמתי לתחרות הזאת. סימנתי את תחרות ה-100 קמ שנה הבאה בשמוני כיעד והדרך לשם עברה בליון. כשחזרתי לארץ, התברר לי שגם חברי למסע הקודם בשמוני, אריק הופמן, החליט שהוא רוצה לנסות את מרוץ ה-100 קמ בשמוני שנה הבאה וגם הוא זקוק לניקוד ולשם כך נרשם לאותו מרוץ. חברנו לקבוצה קטנה, התאמנו ביחד, נסענו לליון יחד עם אילן המאמן שלנו שהצטרף כמלווה ועמד בקור בתחנות וחיכה לנו שנגיע! ריספקט! על חשיבות הליווי בתחרויות מסוג אלו אשתדל לפרט בפעם הבאה שאכתוב אבל ממעט החוויות שעברתי, למלווה חלק נכבד ביכולת של רץ אולטרה להצליח לסיים מרוצים ארוכים מסוג אלו.

אז איך אני מסכם את החוויה בליון?

התברר שזה מירוץ מוכר מאוד בצרפת והשתתפו בו כ-15 אלף איש! שובל הפנסים לאורך השבילים בלילה היה מרהיב ביופיו. היה אכן קר במירוץ, הרבה מאוד בוץ, אתגר גדול והרבה מאוד חוויות. הצלחתי לסיים אותו יחד עם אריק ונרשמנו שנינו יחד עם ליאת נתנאל להגרלה למירוץ ה-CCC בשמוני באוגוסט 2015. מירוץ של 100 קמ עם טיפוס של כ-6 קמ. ;). אחד החלקים המרגשים ביותר הוא לרוב ההרשמה למירוץ. זה גם החלק הקל שמלווה באדרנלין והתרגשות מטורפת! חווית יום ההגרלה הייתה יוצאת דופן. ההגרלה הייתה ב-11 בבוקר וכולנו חיכינו עם האצבע על כפתור הריפרש בדפדפן לראות את התוצאות. אני שנכנסתי לישיבה במשרד וראיתי שעוד אין עדכון משום מה בחרתי להעביר את הסלולרי למצב שקט כדי שלא יפריע לי בפגישה וכשחזרתי לאחר כשעה לציויליזציה גיליתי כ-150 הודעות בקבוצת הווטסאפ שלנו. התברר שלא עלינו בהגרלה ובינתיים ליאת ואריק מיד עברו למירוץ אחר בשמוני באותו שבוע בשם TDS לאורך 120 קמ עם 7 קמ טיפוס שבו היה עדיין מקום ולא היה צורך עוד בהגרלה. מיד כשראיתי את ההודעה שהם עברו למרוץ אחר, לחצתי על כפתור ההרשמה ועברתי למרוץ אילו הם נרשמו. התקשרתי לליאת וחטפתי מקלחת של צעקות. "איך אתה נעלם ולא עונה בדיוק עכשיו? אתה יודע מה עשינו כדי למצוא אותך? התקשרנו למשרדים הראשיים של החברה שלך וביקשנו שמישהו דחוף ילך למצוא איפה אתה נמצא? אתה השתגעת לגמרי להעלם לנו בדיוק עכשיו! תרשם ותשלם מיד!". כן כן, היה קצת לחץ בהרשמה אבל הכל הסתיים בשלום וכולנו מצאנו את עצמנו רשומים ל-TDS  בסופו של דבר.

מרוץ הר לעמק

כהכנה ל-TDS צלחנו כרביעיה, אילן המאמן שלי, ליאת, אריק ואני את מרוץ הר לעמק שמי שלא מכיר אותו זה אחד ממירוצי השליחים היפים יותר בארץ שמתחיל בתל חי ומסתיים בטמרת שבעמק יזרעאל. המרוץ מתנהל לאורך 220 קמ לערך ויוצא שכל רץ ברביעיית רצים רץ כ-55 קמ ב-6 מקטעים שונים. אפשר אגב לרוץ אותו בשישייה או שמיניית רצים ואז כל אחד רץ הרבה פחות ואפשר קצת יותר להנות 🙂 בכל אופן, לרץ ברביעיה יש בערך שעתיים עד שלוש מנוחה בין מקטע למקטע. זה אומר שאין באמת זמן לנוח ולישון. מי שחושב שמתקלחים בין ריצה לריצה צריך לחשוב שוב. המרוץ לוקח בין 15 שעות לקבוצות המהירות מאוד ועד 24 שעות ויותר לקבוצות הפחות מהירות מה שאומר שצריך גם להתמודד עם חוסר במקלחת ושינה תוך שאתה מבלה את היום בריצות ואת זמן המנוחה שלך עם החברים מדיפי ריחות השושנים באותו רכב … המרוץ דורש היערכות לוגיסטית מעבר ליכולות ריצה כי צריך כל הזמן לדלג בין המקטעים ולאסוף ולהוריד רצים מה שאומר שיש אינסוף דרכים להתארגן עם רכב אחד שניים או יותר. כל הרכיבים האלו הופכים את המרוץ הזה לחוויה גדולה עוד יותר. אנחנו החלטנו לשכור רכב מסחרי והצטרף אלינו מושיק מרקוביץ ששימש כנהג ורץ מלווה ויחד עברנו חוויה מדהימה בנופים מדהימים, דרך עמק החולה, הירדן ההררי, הכנרת, טיפוס בנחל צלמון, וכלה בסיבוב בעמק יזרעאל. לכל הרצים יוצא לרוץ ביום ובלילה ולהנות ממרוץ באוירה ישראלית שמאורגן למופת ומייצר טונות של חוויות ואתגרי שטח!

הר לעמק

האימונים ל-TDS

אם האימונים היו קשים ל-OCC, האימונים ל-TDS היו קשים עוד יותר. העומס הלך וגבר כך שהפסקתי לספור את כמות הפעמים שטיפסנו במנרה, שלא לדבר על זה שברור שכל אימון טיפסנו לפחות פעמיים את הצוק (והיו פעמים שטיפסנו אותו 3 פעמים ברצף באימון מה שאומר בערך 5.5-6 שעות אימון). בחודש יולי בילינו כל סופש ערים בליל שישי גם כי זה היה שיא האימונים וגם כי היינו צריכים להתאמן על ריצה עייפים ובאמצע הלילה. זה בין השאר המחיר שצריך לשלם אם רוצים לצאת למסע כזה 120 קמ שלוקח בממוצע 27-30 שעות. האימונים היו קשים ודרשו המון מבחינת השקעה בזמן הפנוי. השיא מבחינתי היה במחנה אימונים באלפים שעבר ב-3 ימים על המסלול של המרוץ. אחת ההכנות היותר טובות שעשיתי למרוץ כלשהו עד היום. במחנה נתקלתי בקשיים תוך כדי שחישלו אותי מאוד לקראת התחרות. על התחרות כתבתי פוסט שלם וארוך וקצרה היריעה מלספר על המרוץ הזה כאן. על המרוץ אומר שזאת הייתה אחת החוויות המאתגרות ביותר בחיי, לא מובן לי עד רגע זה איך לכל הרוחות הצלחתי לעשות את זה אבל הנה אני כאן לספר לכם על החוויה ולומר לכם שאתם רוצים חוויות מהסוג הזה! החוויה של לרוץ 120 קמ היא אולי בקצה של הסאקלה (וזה גם באופן יחסי כי יש עשרות אלפי אנשים בעולם שעוסקים בספורט הזה ורצים מרחקים ארוכים פי כמה) אבל היא מוכיחה שאין גבול למה שאנחנו יכולים להגיע אליו אם רק נרצה. אל תשכחו שלפני שלוש וחצי שנים, קמתי בבוקר יום אחד והחלטתי לצאת לרוץ בפארק כמה קמ! מעולם לא דימיינתי שאגיע למקום הזה ואני עומד משתאה ומודה על הרגע שיצאתי למסע הזה!

אריק ליאת ואני לפני TDS

אני רוצה לומר בהזדמנות זאת המון תודה לכל האנשים שהכרתי בדרך. בראש ובראשונה לאילן פריש, המאמן שלי בשלוש השנים האחרונות שהולך את הדרך הזאת של ריצות ההרים כבר לא מעט שנים ואין ספק שיש לו הרבה מניות בהצלחה שלי והיכולת שלי להגיע למקומות האלו אליהם הגעתי. אילן הקים לפני כחודש (אוקטובר 2015) יחד עם רומן ספיבק קבוצה ייחודית בתחומה לריצות הרים בשם Summit והיא הולכת להיות בית חם ומשפחה לרצים שרוצים לחוות יותר מחוויות הריצה המתאגרות מסוג אלו שקראתם עליהם כאן.

תודה נוספת אני רוצה לומר לחברים הקרובים שהכרתי במיוחד בהכנות למירוצי ההרים. לאריק וליאת שהתאמנו ביחד בשנתיים האחרונות המון לחברים קרובים, לאחי עמית, שהצטרף אליי בשנה האחרונה במסע משלו בעולם ריצות השטח, והוא תוספת כח מדהימה עבורי בהיותו חלק מהקבוצה ! וליתר האנשים בקבוצה (תמר לוי, ויוי, יוסי, גבי, ליאור ועוד רבים אחרים) שמפרגנים ותומכים ובזכותכם האימונים הופכים לחוויה עוצמתית בפני עצמה!

ניסיתי להעביר לכם על קצה המזלג את החוויות שעברתי בשלוש וחצי השנים האחרונות ויש המון חוויות שדילגתי עליהן מפאת הרצון לקצר ולא לחפור, אבל הכי חשוב היה לי לומר לכם שאם אתם רוצים חוויות Type 2 (מי שלא מכיר את המושג אז בבקשה ללחוץ על הלינק) קומו בבוקר ותתחילו לעשות צעד קטן לשם. מי יודע איפה תהיו בעוד שנה, שלוש או חמש, אבל אני בטוח שאם תסתכלו לאחור ותתמידו תופתעו ולא תאמינו איך הגעתם לשם!

אז מה המסע הבא שלכם?

שרון הרשקוביץ